אם יש דבר אחד שאני בטוחה בו היום,

אחרי הרבה מאד שנים של כאב מתמשך ובלתי נגמר, זה שלכל כאב יש סוף ולכל כאב יש מרפא, גם אם איננו רואים אותו וגם אם אנחנו מתאמצים ועובדים קשה מאד מבלי לראות שינוי.

אחרי שנים של כאב שלא עזב את גופי ונפשי אפילו לא לרגע ושנים של תהומות רגשיים עמוקים, הכאב ואני התיידדנו.

בעבר כל כך פחדתי ממנו וניסיתי להתרחק ממנו כמו מאש.

היום הוא כבר לא מפחיד אותי. אני יודעת שגלי הכאב ילכו כמו שהם באו.

אני יודעת שהרבה פעמים הכאב הוא סימן לצמיחה, לרמה הבאה בהתפתחות, לדבר חדש שאני מוכנה לגעת בו, לשחרר ולרפא מחיי. הוא סימן לשחרור ולא להתרסקות או אבדון.

אני יודעת שכשהוא עולה זה אומר שעוד חלק בי רוצה לצמוח ולגדול, וזה משמח אותי.

אם פעם ניסיתי להימנע כמה שיותר מלהרגיש כאב ונכשלתי כל פעם מחדש, היום אני לא נמנעת. הוא לא מבהיל אותי וגם לא מפחיד. הוא רק כאב, רק תחושה לא נעימה בגוף.

אנחנו יכולים להיות עם הכאב ולהכיל אותו.

אנחנו יכולים ללמוד כלים להתמודדות וטיפול בכאב: ללמוד להיות איתו, להכיל ולרפא

אנחנו יכולים לפתח חוסן נפשי ברמה יוצאת דופן (מנסיון). .

וזו תוצאה של עבודה פנימית ולמידה.

גם לכאב שלנו כמדינה לאחר השביעי באוקטובר יהיה סוף. זה לא שהכאב ייעלם, זה לא שנשכח ממה שקרה וזה לא שלא יכאב, אך בואו נתפלל שהכאב בתצורתו הנוכחית עם חטופים בעזה ישנה צורתו בקרוב, שכולם ישובו כבר ונוכל לעבור לשלב הבא של התמודדות עם הכאב והריפוי.

עד שלבסוף גם לכאב הזה יהיה סוף. וגם אותו נצליח לרפא.

לא לשכוח, אלא לרפא.