דברים שלמדתי מעבודה עם אנשים בקליניקה – תסמונת המרדף.

אחד הדברים שאני יותר אוהבת בנו, אנשים, זה את הרצון שלנו להתפתח, שיהיה לנו יותר טוב. אנחנו רוצים להרגיש טוב, אנחנו רוצים להגשים את עצמנו ולהיות מאושרים. זה בפני עצמו דבר מקסים ומעורר הערכה גדולה בעיני.

השאלה המרכזית היא מה הדרך שלנו לשם.

לפעמים אנחנו כל כך רוצים משהו עד שאנחנו נכנסים לחוויה של מרדף אחרי המטרה, שם קורים שני דברים מעניינים:

האחד – אנחנו מתרחקים מעצמנו. מרדף אחרי מטרה מרחיק אותנו ממה שאנחנו חווים היום במציאות, כך שאנחנו מתחילים להימנע ולהתנגד למה שקורה היום "בשם המטרה הגדולה" והרצון לצמוח.

השני – כשאנחנו במרדף כל האמצעים כשרים. כדי להשיג את המטרה אנחנו עובדים מאד קשה, סובלים, כועסים על עצמנו ואחרים, שופטים, מבקרים, מיואשים, מתרחקים, מפתחים יחסים לא בריאים מול הרצון.

כשהמטרה הופכת למרדף אנחנו לא זוכרים שגם עכשיו הכל ממש טוב בחיינו. כי המרדף תמיד מנותק מהמציאות.

לפעמים אנחנו עושים את זה כי קשה לנו להיות במקום בו אנחנו נמצאים, כי אם נכיר במציאות היום נפגוש כאב כזה או אחר. לפעמים המרדף הוא כמו הרגל מגונה של לא להיות מסופק במקום שאני נמצא, מעין חוויית חוסר שאנחנו לוקחים איתנו ממקום למקום, בשם המטרה הגדולה שהיא צמיחה והתפתחות.

מעבר לזה, הרבה פעמים אנחנו חושבים שרק אם נתמקד בחווית החוסר – זה מה שיעזור לנו להשיג את מה שאנחנו רוצים. ובכן, ההפך הוא הנכון.

רבים מאיתנו מחזיקים את התפיסה שכדי להשיג משהו אנחנו צריכים לרדוף אחריו מתוך השתוקקות וכמיהה, מתוך כאב החוסר.

אך האמת היא שאנחנו לא באמת חסרים. גם אם יש משהו שאנחנו מאד רוצים, אנחנו לא חסרים. אנחנו תמיד מלאים ושלמים כפי שאנחנו, גם אם השלמות שלנו מלאה בעצבות, פחד או בלבול. הרגשות הלא נעימים שלנו הם לא חוסר, הם חלק מהשלם שכרגע נוכח.

ברגע שנסכים לקבל אותם כחלק מאיתנו כרגע, המרדף יוכל להיפסק.

כשמוותרים על המרדף מתרחשת תנועה אחרת – תנועה של הוויה, נוכחות, קבלה של מה שיש כרגע בחיינו.

ושם, במלאות ולא בחוסר, בנוכחות ולא במרדף, מתרחשת הצמיחה.

הצמיחה מתרחשת מתוך קבלה, מתוך התבוננות והסכמה להרגיש, ולא מתוך התנגדות לקיים.

לכן כשנסכים להרפות מהמרדף – נוכל להשיג הכל