גם אני הייתי מאלו שמחפשים להם מורה/גורו להעריץ.
אני זוכרת את הוואו שהרגשתי מול דמות כריזמטית עם סמכות שעמדה מולי וקנתה את תודעתי כשהסתכלתי עליה מרחוק ובהערצה על השלמות שהוא, בעיניים מסונוורות בלי שום ביקורת או ספק.
חיפשתי את הדמויות האלו. זה היה בתקופה שחשבתי שזה באמת קיים, הדמות המושלמת הזו, כי זו היתה השאיפה גם שלי, להיפטר מכל האנושיות שבי ולהיות אדם נעלה.
אני זוכרת שבתחילת תהליך האימון האישי שלי, כל פעם שראיתי שהמאמנת שלי אנושית, שיכולה לעשות טעויות או לשכוח משהו, זה הפחיד אותי.
היא עשתה איתי עבודה מהממת והסבירה לי כמה היא אוהבת וגאה באנושיות שלה, במה שעוד לא מושלם ולא קורה ועדיין כואב בחייה. שאין מושלם, וגם לא יהיה.
לקח לי הרבה זמן לקבל את זה בה, כמו גם לקבל ולאהוב את זה בי.
לקח לי זמן להתרגל, לחפש ולאהוב את האנושיות במורים שלי.
והיום, כל אדם שאני בוחרת כמורה בדרך שלי הוא אנושי.
המורים שלי לא מאדירים את עצמם. הם בעצמם תלמידים. הם מביאים אותם כפי שהם והם לרגע לא חושבים שהם מעלי. הם בדיוק כמוני.
אני לא מעריצה אותם והם גם לא מעריצים את עצמם או מחפשים הערצה מבחוץ. הם מודעים למוגבלות האנושית שבהם, כמו שגם אני מודעת למוגבלות האנושית שלי.
אני זוכרת שכשהתחלתי לאמן פגשתי הרבה את האנושיות שלי וראיתי כמה משמעותי וחשוב שכל מטפל יטפל גם בעצמו. כי לכולנו יש נקודות עיוורון. כולנו מוגבלים בראיה שלנו, כולנו משליכים, לכולנו יש אגו וכולנו רואים רק את מה שאנחנו יכולים לראות.
זה הטבע האנושי, ככה המכונה שלנו פועלת.
אך אנשים שעובדים עם אנשים אחרים, חובתם להיות באקסטרה מודעות, באקסטרה תשומת לב, באקסטרה עבודה פנימית, לטפל בעצמם וללכת לקבוצות סופרוויז'ן כדי למנוע כמה שרק אפשר פגיעה, אפילו הכי מזערית בצד השני.
כי אנחנו לעולם לא יודעים יותר טוב מה נכון למי שמולנו. גם אם הוא רוצה שנדע ונגיד לו מה לעשות.
הוא המאסטר על חייו.
האמת לעולם לא אצלנו, גם אם אנחנו חושבים שאנחנו יודעים משהו. אנחנו לא. זה חלק מהאנושיות שבכל אחד מאיתנו, וזה בסדר! השאלה היא כמה אנחנו מודעים לצדדים האלו בתוכנו ומה אנחנו עושים מולם.

Comments