הייתי רוצה להיות מושלמת.

להיות הדבר החברותי ביותר בכדור הארץ, זו שכולם תמיד רוצים להיות איתה, הכי מצחיקה, יודעת להגיד את הדבר הנכון ברגע הנכון.

הייתי רוצה להיות המאמנת הכי טובה שיש, לתפוס כל דבר ברגע הנכון ולראות שבע מאות צעדים קדימה

הייתי רוצה להיות חכמה יותר, שיהיה לי זכרון טוב, ידע כללי והתמצאות במרחב טובה.

ואם כבר מדברים, אם אפשר גם 10 סמ בגובה, קילו וחצי פחות ועוד כמה שפצורים קטנים על הדרך, תודה.

כל כך הרבה שנים נלחמתי בעצמי והתבאסתי שאני לא כזו, הגרסה המושלמת שבראשי, זו שיכולתי להיות ללא מנגנונים ודפוסים, או אם הייתי אדם אחר לגמרי ממי שאני, עם ילדות אחרת ומזג אחר, יכלה להיות אני בול. אבל זו לא אני.

שנים נלחמתי במה שחשבתי שאמור להיות אני, עד שהסכמתי לעצור, להיכנע ולהריח את הוורדים.

ורק כשנכנעתי הסכמתי לגלות מי אני באמת ולא רק את מי שאני לא.

גיליתי שחוסר המושלמות שלי היא זו שהופכת אותי לאדם שאני, לזה שאני מעניינת וחכמה, שאני רואה דברים בצורה מיוחדת שאנשים רוצים להתייעץ איתי, להקשיב לי ולהגיע אלי לאימון רגשי מאז שאני בת 26.

שאמנם אני לא האדם החברותי ביותר בעולם, ואני ממש לא מסמר הערב, אבל במעגל החברתי הגדול שיצרתי כיף לי ונוח לי, ואפילו חושבים שאני מצחיקה

שאמנם אני לא יודעת לנהל שיחות חולין ולדבר עם אנשים על הא ודא, אבל תנו לי בן אדם לשיחת עומק מטורפת ושנינו נצא ממנה באורות.

ואמנם אני לא מאלו שיש להם את הדבר החכם והשנון להגיד בשלוף, אבל אני קהל מאד טוב, אני צוחקת בקלות ורואה את הטוב שבאנשים. ונראה לי שזו תכונה כייפית להיות לידה.

אמנם אני לפעמים עושה "טעויות" אבל אני רק מראה את האנושיות שלי שעוזרת לצד השני לצמוח גם, ומזכירה גם לו וגם לי ששנינו בני אדם.

ואמנם הזכרון שלי באמת מזעזע ברמות אחרות וחצי מחיי אני לא זוכרת, אבל לפחות זה מאפשר לי לתת לאנשים הזדמנות שניה בקלות ומאפשרת דף חדש.

אמנם אני מופנמת ושקטה ואוהבת וגם זקוקה ללבד שלי, אבל אני יודעת למלא את המיכל שלי בעצמי, יודעת לבלות ולהנות איתי לבד, וכשהמיכל מתמלא אני טורבו לעוד תקופה בחוץ, עד שזקוקה למלא את עצמי בעצמי עוד.

ההקשבה לכל חלקיי גרמו לי לקבל את עצמי כמו שאני, גם את הדברים שפחות אהבתי. עדיין הייתי רוצה להיות הרבה ממה שכתבתי, אבל היום אני לא מלקה את עצמי על זה. אני לא כועסת על עצמי או מתבאסת. כן, הייתי רוצה, ואולי אני יכולה לעשות צעדים מסויימים לכיוונם, ועדיין, אני מאד שלמה עם מי שאני. אני אוהבת את התכונות האלו היום, כי זה האני האותנטי שלי. זה מה שמחייה אותי ועושה לי טוב. יכול להספיק לי לשבת בנוף יפה עם אדם אחד קרוב כדי שליבי יתרגש ויחווה את כל קשת הרגשות הנעימים והמאושרים ביותר שיש.

ההקשבה לעצמי וההסכמה "להיכנע" יצרו לי חיים מלאים ואותנטיים שמתקיימים בהלימה לכל צרכיי ורצונותיי, לכל מה שחשוב לי, ובעיקר למי שאני, לאופי שלי, למערכת העצבים שלי.

הפסקתי לכעוס ולהתבאס על מה שאני לא והסכמתי לראות את כל מה שאני כן.

אני תמיד חושבת על דוגמא של תינוק והורה. תינוק מחובר לצרכיו ורצונותיו. הוא נולד מחובר. (הגוף, מערכת העצבים). וההורה (השכל, החלק החושב) יכול להקשיב לתינוק ולצרכיו גם כשזה לא מתאים לו כל כך, או שהוא יכול לכפות על התינוק לעשות כרצונו, לכעוס עליו, להכריח אותו, להשפיל אותו. אם ברור לנו שלא כך הורה צריך להתנהג לילד, למה כשמדובר ביחסים עם עצמנו זה לא ברור לנו בכלל? למה אנחנו עדיין מתקשים לתת מקום לעצמנו ולכל צרכינו?

מבטיחה שמאד כיף ומשחרר בצד השני