הריפוי שבחמלה - לשבור את הלופ

שנים הלכתי בעולם עם החוויה שאני קטנה. לא (רק) פיזית, למרות שהעובדה שמאז שאני תינוקת אני קטנה לא עזרה הרבה...

התחושה הזו ליוותה אותי הרבה בחיי, שאין לי משהו שווה להגיד, שאני לא נראית. וזה לא היה משנה מה היו הפידבקים מבחוץ. היום אני יודעת להגיד שהיו לחוויה גם הבטים פיזיים. כל פעם שהרגשתי קטנה הרגשתי איך הכתפיים שלי נשמטות ומתכווצות לתוך עצמן. הרגשתי מעין מועקה בחזה, פחד מעורבב עם ייאוש.

הדבר היחיד שיצר שינוי זה העבודה שעשיתי על החוויה הזו.

למדתי להכיר אותה - מתי היא נוצרה, מה הכאב שמתחתיה, התפיסות שמרכיבות אותה. למדתי גם לכאוב את זה. לאפשר לילדה הזו שהרגישה קטנה ולא נראית. פשוט להיות עצובה ומיואשת. למדתי לחבק אותה. לראות אותה בעצמי. להיות לצידה כשהיא חווה את מה שהיא חווה, שלפחות לא תהיה לבד.

ומתוך העבודה הזו נוצרו שני דברים מרתקים: האחד - למדתי להכיל את הכאב הילדי, וככל שלמדתי להיות איתו יותר - החוויה הזו פחות ופחות שלטה בי. יכולתי להיות עם זה, לנשום ולתת לדברים פשוט לעבור.

השני - נוצרה בתוכי הפרדה בין הכאב הילדי למי שאני היום. אני כבר לא אותה ילדה שמרגישה קטנה.

היום אני הבוגרת. יש לי קול, אני נראית ונשמעת. לאט לאט למדתי לראות שהכאב הילדי הוא לא אני, הוא פשוט זיכרון גופני ותודעתי לחוויות ילדות מסוימות.

הילדה הזו לא קיימת במציאות, רק בתוכי, בעולמי הרגשי. ומה שאני מרגישה מקרין החוצה.

כולנו מסתובבים עם חוויה כזו או אחרת מהילדות שלנו שעדיין עולה וכואבת מול טריגרים מסוימים. השאלה היא כמה אותה חוויה משפיעה עלינו היום?

האם אנחנו יודעים שהחוויה הזו היא לא מי שאנחנו היום? האם אנחנו יודעים לטפל בעצמנו כשהחוויה הזו עולה? כמה אנחנו מאמינים לה ושוכחים את הגרסה הבוגרת שלנו? כי היום, כאנשים בוגרים - אנחנו יכולים הכל.

אחת המטרות שלי בעבודה עם אנשים זה שהם ירגישו בגופם ותודעתם שמי שהם ואיך שהם זה מספיק טוב, שהם מדהימים ועוצמתיים ומסוגלים לייצר בחייהם כל דבר שרק ירצו. שהדבר היחיד שמפריע להם לממש את עצמם וליצור את מה שהם רוצים בחייהם אלו תפיסות שהם מחזיקים על עצמם ועל העולם, תחושות לא נעימות בגוף, פחדים, עלבונות, אשמה, כעס, עצבות ועוד. ושכל תפיסה וכל רגש שלא משרת אותנו ניתן ללמוד לשחרר, לטפל בו, לייצר משהו אחר, כדי לממש את עצמנו ואת הפוטנציאל שלנו בעולם.

הדרך שאנחנו רואים את עצמנו, המסוגלות שאנחנו מייחסים לעצמנו ומה שאנחנו מאמינים בו הם אלו שיקבעו את הדרך שהחיים שלנו מתנהלים. כשנדע מעבר לכל ספק שאין דבר שלא נוכל לייצר - השיחה כבר עוברת לאיך לממש את זה, ומהם החסמים הפנימיים שלא מאפשרים להם לקרות כרגע. ושם מתרחש השינוי. השחרור, הריפוי

.