top of page

כשאתה מסתכל על משהו באמת - הוא מתפוגג

אמא וילד הולכים לסופר.

אמא קונה מצרכים הביתה

הילד משתעמם

הוא רוצה משהו, אולי תשומת לב, אולי אפילו רק שלא יהיה לו משעמם

אבל הוא רוצה משהו

אז הוא מנסה להגיד לאמא שמשעמם לו

הוא מנסה לגרום לה להתייחס אליו

כשהוא רואה שהוא לא מצליח.

הוא מגביר את הקול יותר ויותר.

בשלב מסויים הוא כבר ממש צועק, בוכה, רוקע ברגליים.

הוא משתמש בכל הכלים שברשותו כדי להגיד לאמא - תראי אותי!! אני צריך משהו!!

והילד יפסיק - כשאמא תראה אותו, תתייחס אליו ולצורך שלו.

וזה מה שקורה בתוכנו.

כולנו עדיין ילדים.

זאת אומרת, בכולנו עדיין יש את הילדים האלו, שמנסים להגיד לנו משהו, שכואב לנו, ש"מאיימים" עלינו, שמשהו לא בסדר.

הילדים האלו שבתוכנו זה הגוף שלנו - התחושות והרגשות שלנו.

זה יכול להתבטא דרך כאבים פיזיים, מחלות, זה יכול לבוא לידי ביטוי בדפיקות לב, חום, קור בגוף, כיווצים, זה יכול להיות רגשות - כמו עצב, פחד, מתח.

וזה גם דפוסי ההתנהגות והמנגנונים שלנו, ההתנהלות שלנו בעולם, שחזור דפוסים ומערכות היחסים שאנו בוחרים שיקיפו אותנו, מערכת היחסים שלנו עם כסף, עם המין השני, כיצד אנו מרגישים בעבודה, בבית, דכאון, ייאוש, חוסר אונים, כעס.

כל המקומות בהם אנחנו "מופעלים רגשית" - אלו מקומות בהם הילד/ה שבתוכנו קופץ לבקר, אומר - הלו - כואב לי! או - יש משהו שאת לא רואה עכשיו!

וכשאנחנו לא רואים משהו - הוא לא נעלם...

הילד ממשיך לקפוץ, בצורה ישירה או עקיפה. האמא ממשיכה לא להתייחס לבקשה של הילד, והמעגל ממשיך להסתובב.

הגוף זוכר.

הגוף מרגיש.

גם כשזה מאחורי הקלעים.

וכשאנחנו נאפשר לגוף שלנו לחוות את האמת שלו - את אותם התחושות, כשנתבונן בילד, נתכופף אליו, נסתכל לו בעיניים, ננשום איתו ונשאל אותו - אני כאן, מה אתה צריך?

שם.

נוכל להתבונן באמת

ושם - זה יוכל להתפוגג.

ומשם נוכל לצמוח עוד



פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page