מנגנוני ההגנה הם האינסטינקטים של הנפש.

כשהגוף שלנו מתקרב לאש לדוגמא (אש=כאב) – האינסטינקט הוא להרחיק את היד מהכאב.

כך עושה גם הנפש שלנו – כשהיא מזהה שמשהו יכול להכאיב לה – האינסטינקט הוא להרחיק את הנפש מהכאב הזה, דרך מנגנוני הגנה – כמו ניתוק, כעס, ריצוי, אוכל, סיגריות, יאוש ועוד.

זה הדבר הכי טבעי והישרדותי בעולם, להתרחק מכאב, גם לגוף הפיזי וגם לנפש.

אך אותם מנגנונים מרחיקים אותנו מעצמנו..

אותם מנגנונים שנועדו כדי שלא נרגיש את הכאב, גורמים לגוף הפיזי שלנו להתכווץ.

כשאנחנו נבהלים, כואבים, מפוחדים, עצובים, כועסים - הגוף שלנו מכווץ. הנשימה שלנו נסגרת.

חלקנו שמים לב לכך יותר וחלקנו פחות.

כשהגוף שלנו מכווץ, האנרגיה שבגופנו מפסיקה לזרום בחופשיות.

האנרגיה שבגופנו היא אנרגיית החיים, אנרגיית הקונדליני, הצ'י

כמו מים בנהר, אם המעבר צר מדי – המים לא יוכלו לזרום - כך גם האנרגיה שלנו.

הגוף שלנו מכווץ כאינסטינקט של הנפש, כדי לא לכאוב, המנגנון ההישרדותי.

הכיווץ מאפשר לנו לא לחוש את הכאב ולהתמודד איתו

דבר שמונע מהאנרגיה לנוע בחופשיות.

כדי לחדש את זרימת האנרגיה בגופנו – עלינו להיפתח לכאב הזה

opening and softening

עלינו לאפשר לכאב הזה לעבור דרכנו, לפתוח את הגוף ואת מערכת העצבים, למרות אינסטינקט הכיווץ.. לנשום עמוק, לאפשר למה שעולה לעלות, לגוף הפיזי להיפתח ולהתרכך, למרות הגל שעומד לבוא

ודווקא אז, כשאנחנו מאפשרים לכאב הזה להגיע, פותחים את המערכת לקראת בואו – אנחנו לא מפעילים עליו כוח חזרה, אנחנו לא מפעילים עליו התנגדות, הוא יכול להיכנס ולצאת מאיתנו מהר יותר.

כשאנחנו מפעילים על משהו כוח – הוא מפעיל עלינו את אותו הכוח חזרה.

הגוף אוטומטית מתכווץ ומפעיל כוח התנגדות לכאב שהוא מרגיש

אם נרפה לתוך הכאב – לא נפעיל עליו את כוח ההתנגדות – הכאב יופחת משמעותית, אולי אפילו לא יורגש בכלל.

גם עם הגוף הפיזי וגם עם הנפש שלנו. אלו אותם החוקים.

כשאנחנו פותחים את הגוף לקראת אותו הכאב – הגוף מתרחב, הכאב יכול להיכנס ולצאת, והאנרגיה יכולה לזרום בחופשיות מחדש.

זה אימון בשבילנו, לייצר תנועה המנוגדת לאינסטינקטים שלנו

כמו ליפול אחורה ולדעת שמישהו יתפוס אותך

מנוגד למערכת האינסטינקטים, אך יש באפשרותנו לייצר תנועה חדשה.

יש ביכולתנו לסמוך על עצמנו ולדעת שדווקא להרפות מהכאב ולאפשר לו לעלות באמת

יוביל לשחרור עמוק, לחופש אמיתי