top of page

על אמונות שליליות והיכולת לצמוח מהן

את רואה?

את באמת לא טובה

הנה

זו ההוכחה

במהלך החיים הייתי עסוקה בלהוכיח לעצמי שאני צודקת. שאני באמת לא טובה ולא ראויה. שבאמת לא מגיע לי שום דבר ואני גם לא אצליח אם ארצה. כי אני פשוט לא מספיק.


זה התחיל אי שם בילדות הרחוקה, כשחוויתי עלבון. אולי העליבו אותי, אולי צחקו עלי, אולי זה רצף של מקרים שגרמו לי להגיע למסקנה שאני לא טובה.

הייתי צריכה להסביר את זה לעצמי. כי איך זה יכול להיות שאני מרגישה את הכאב הזה? איזה חוסר אונים זה לילד, להרגיש את הרגשות הקשים האלו, בלי יכולת להכיל אותם.

אז אנחנו מנסים למצוא לכך הסבר, למצוא הגיון או סיבה או כל דבר שיסביר למה לעזאזל אני מרגישה כמו שאני מרגישה, כדי להקל על החוסר אונים שנמצא בתוכנו.

כך הסברתי זאת לעצמי.

אני לא טובה.


לאט לאט, האמונה הזו הלכה והתגבשה יותר ויותר במוחי הילדי.

כל פעם שחשתי את התחושה הלא נעימה הזו שקישרתי לעלבון – עלתה האמונה שוב – הנה, את רואה? את לא טובה. צדקת כל הזמן. את לא מספיק.

אספתי עוד ועוד "הוכחות במציאות", סיטואציות שכמו כל דבר – אפשר לפרש לאן שרק נרצה, ופירשתי את זה בדרך היחידה שיכולתי לראות.


וכך גדלתי לי, מסתובבת בעולם, יודעת-לא-יודעת שבתוך תוכי לא משנה מה אני עושה – אני יודעת שאני לא טובה.

אני זוכרת שהיו תקופות שכל כך האמנתי בזה שויתרתי מראש - על נסיון להתקבל למגמות בתיכון או דברים אחרים. כי בשביל מה לנסות. את לא טובה.

ובמקומות ש"לא הצלחתי" - הכאב היה כל כך גדול ופילח בתוכי בעוצמה ענקית. הנה, את רואה? מגיע לך. למה ניסית בכלל.

כשהכרתי את האמונה לראשונה בצורה מודעת – האמנתי לה לגמרי. הרי כל תפיסת העצמי שלי סבבה סביבה. היא ליוותה אותי רוב חיי. אפילו היום היא צצה לה מדי פעם.

האם אני מאמינה לה היום?

לא.


היום אני יודעת שאני טובה. אני יודעת שאני מדהימה ומספיקה ומיוחדת בדיוק כמו שאני.

כשהתחושה הזו עולה, היום אני יודעת שזו אותה ילדה שכל כך האמינה בזה בצורה עיוורת. ועצוב לי עליה. עצוב לי שהיא האמינה בזה. עצוב לי שהיא לא ידעה כמה היא מקסימה ומיוחדת.

אז היום כשהתחושה הזו עולה, אני נזכרת באותה ילדה. אני מדמיינת אותה. מחבקת אותה. אני אומרת לה שהיא מדהימה. אני מסכימה להרגיש את הכאב שלה, שאז לא יכלה להתמודד איתו, אלא רק "להבין" שהיא לא טובה.

אני מסכימה להיות עם התחושה הזו, לנשום לתוכה, לאפשר לה להיות

בלי להאמין לסיפור ולאמונה. אלא רק להסכים להיות עם התחושה.

וכך לאט לאט האמונה והתחושה מתפרקת מגופי ותודעתי

ואני נשארת עם הידיעה

שאני מדהימה :)



פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page