על ביקורת עצמית והלקאה

לפני שנה וחצי טסתי לכנס בחו"ל וכשהייתי בדרכי חזרה הביתה קרה דבר מוזר שלא קרה שנים רבות: התחלתי לתקוף את עצמי בשיפוט, ביקורת והלקאה עצמית.

פעם זה היה קורה המון. הייתי שבויה בתוך הקונספט הזה ולקח זמן עד שהצלחתי לשנות את האוטומט המחשבתי ולהיות נקייה משיפוט וביקורת עצמית.

ואז, שנים אחרי, מצאתי את מוחי מתרוצץ באותו מעגל ישן נושן ותוקף את עצמי שוב.

לקח לי כמה דקות עד שהצלחתי לעצור את מתקפת הפתע ושאלתי את עצמי, מה קורה פה עכשיו?

השאלה הזו, היכולת לעצור ולהתבונן באוטומט, היה מה שיצר את ההבדל.

כשעצרתי פתאום ראיתי שהיה טריגר שחוויתי במציאות שלחץ על כפתור במוחי שהפעיל את המערכת הישנה שכבר העלתה אבק, והביקורת העצמית החלה לפרוח.

כשהתבוננתי במה שקורה והבנתי מה קרה שהוביל לרגע הזה משהו בתוכי נרגע.

באותה השניה הביקורת העצמית נעלמה. הצלחתי לחזור לנוכחות ולהיות בקשר עם הכאב שהטריגר העלה ולשחרר לחלוטין מהמנגנון הישן שפתאום חזר.

אחד הדברים החשובים בהתפתחות אישית זה להכיר את המנגנונים האוטומטים והלופים המחשבתיים שלנו: לאן התודעה הולכת כשאנחנו במשבר, כשאנחנו מרגישים מאויימים, מפוחדים או חסרי אונים.

התבוננות על הלופים האוטומטיים מייצרת חופש. היכולת להסתכל מהצד במה שמתנהל בתוכנו מבלי ליפול לבור ולהאמין ללופ מייצר חופש פנימי. כי כשאנחנו מתבוננים במשהו כמו שהוא, מבלי להיאבק, להתגונן, להתנגד – משהו בפנים יכול להרפות ולהשתנות.

העבודה העצמית היא לעולם לא תגיד להתנגד למה שקורה בתוכנו או לשנות בצורה כוחנית.

העבודה העצמית היא תמיד היכולת להתבונן במה שקורה מהצד, ליצור אי-הזדהות עם המחשבות, האוטומטים והרגשות, ולמצוא בתוכנו חלק שיכול להכיל, לחמול, לתת מקום ואהבה למה שמתחולל.

לכן, כשזיהיתי פתאום שיש בי ביקורת עצמית, מספיק שזיהיתי את זה ואת מה שקרה כדי שהביקורת יכלה לרדת בחזרה ולהיעלם.

התבוננות, אהבה, חמלה והכלה תמיד תומכות בשינוי ומרפאות.