על בריחה וחיבור

אנחנו בורחים כל חיינו

מאז ומתמיד, אנחנו בורחים מלהרגיש

איזה מפחיד זה להרגיש כאב

איזה מפחיד זה להרגיש חוסר אונים, אבל באמת באמת

להסכים לאפשר לנו להרגיש את התחושה הקשה הזאת

כמה נורא זה להרגיש חוסר אונים

כמה נורא זה לפחד באמת

כמה נורא זה להיות עצובים, באמת באמת

להסכים להרגיש את זה, זה כמו מוות

ככה ההתנגדות לזה מרגישה בגוף

המוח החושב יודע שזה לא מוות.

אבל המוח הקדום, ההישרדותי

המוח ה"ילדי", הרגשי,

הגוף מרגיש את זה כמו מוות

לכן הגוף מעדיף לברוח מזה

הגוף מעדיף להימנע, לא להרגיש את הכאב והעוצמות האלו

לא לאפשר לדבר הזה לעלות מתוכנו, למוות הזה שבנו

אז הוא מדחיק. מכחיש. מתעלם.

מפעיל כוח. התנגדות.

רק לא לכאוב

רק לא להרגיש.

כמה אנרגיות זה לוקח לנו, ההתנגדות הזאת לכאב, ההתנגדות לרגשות, לפחד, לעצב, לחוסר האונים, רק לא לכאוב.

וגם כשאנחנו חושבים שאיפשרנו, מנגנון ההתנגדות מגיע מהדלת האחורית

פעם לא יכולתי להרגיש כאב..

עשיתי הכל הכל הכל רק כדי לא להרגיש את זה

הייתי עצובה, הייתי בדכאון, בייאוש, הייתי אומללה. רק לא לחוות את הרגשות האינסופיים האלו.

וכמו בחדר כושר. התחלתי לבנות את החוסן שלי, את היכולת שלי להיות עם התחושות האלו. התחלתי לפתח את היכולת שלי להפסיק להתנגד. להתחבר.

לפעמים זה עדיין לא קל והמנגנון הזה קופץ לו כל כך מהר.

אבל היום כבר הרבה יותר קל מבעבר.

אני מצליחה לאפשר לעצמי להרגיש את הרגשות האלו, בלי לברוח

במקומות בהם אני עדיין מתנגדת – אני מצליחה לראות ולזהות הרבה יותר מהר מבעבר

ואני מצליחה להיות איתם.

להיות איתם זה אומר לאפשר להם להתקיים בתוכי

בלי התנגדות

וכשזה קורה כשהגוף הנפש והתודעה כבר מאפשרים לתחושות להיות בתוכי מבלי להתנגד, זה מתפוגג.

אבסורד.. לא.?