חשבתם פעם למה מגיעה המחשבה הזאת הספציפית אליכם ולא מחשבה אחרת?
למה אם אתם הולכים ברחוב ורואים משהו - פתאום עולה בכם מחשבה כלשהי? למה עולה בכם מחשבה כמו - אני לבד, זה אף פעם לא יקרה לי - ולא מחשבה אחרת?
מחשבות לא מגיעות סתם. שום דבר לא קורה לנו סתם. גם לא המחשבות שאנחנו חושבים. יש משהו שקדם להן – התחושה.
שמתם לב לקשר הישיר בין מה שקורה לכם בגוף למחשבות שלכם?
כשהגוף שלי רפוי, נינוח, שליו, שקט, כשהתחושות שלי בגוף נעימות – המחשבות שלי יהיו בהתאם.
כשהגוף שלי מכווץ, כשיש בו איזה שהוא כאב – פתאום יתחילו להשתחל להן מחשבות בהתאם. מחשבות שליליות.
לפעמים התחושות של הגוף הן כל כך עדינות, עד שאנחנו לא שמים לב אליהן. אבל הן שם.
הגוף זוכר הכל.
עם כל תחושה באה איזו מסקנה, איזו אמירה, הבנה שהבנו על עצמנו פעם, והנה, כשהכאב הזה חוזר – הנה הוכחה שאותה המסקנה היא "אכן נכונה"
אם ראיתי משהו ועולה בגופי אותו הכיווץ מפעם - זו "הוכחה" לכך ש-"אני באמת לבד" או "אני באמת כשלון" או "לא מגיע לי שום דבר" או כל מסקנה אחרת שהסקנו כילדים.
איך אני יודעת שזה מגיע מהגוף קודם?
ובכן, הגוף כל הזמן חש. תסתכלו על תינוקות. עוד לפני שיש להם שפה, מילים, מחשבות ותבניות מחשבה, הם חשים. זו המערכת הראשונית שלנו ועליה מתבססת כל החוויה האנושית שלנו.
הגוף מגיב לכל דבר שמתרחש בסביבה שלנו - לאדם שנראה ברחוב, למישהו שיזכיר לנו משהו, למבט של מישהו, למילה מסויימת, לרעש – משהו יקרה לנו בגוף. הגוף שלנו קודם כל מגיב.
במהלך החיים לאט לאט התרחקנו מהמערכת הזו, מהמערכת שמחברת אותנו לנוכחות, הרי מה זה להיות בנוכחות? זה להיות בכאן ועכשיו, לא להיות במחשבות, אלא להיות בתחושה, בחוויה, ברגש. זו נוכחות.
התרחקנו מהמערכת הכי טבעית שלנו – המערכת התחושתית. אנחנו רוב הזמן חושבים, מתעלמים מהגוף, החל מעבודה מרובה ומעט מנוחה, ממריצים כדי לא לחוש עייפות או להעניק לגוף מענה לצרכיו, תזונה, בתשומת לב לרגשות – כי אסור לבכות, ואסור להראות חולשה, ואסור להיות פגיע, גם אם אני עצובה וגם אם משהו קורה.
התרחקנו מהמקום הכי טבעי שלנו, שאלו התחושות.
תראו ילדים ותינוקות – כשמשהו כואב להם – הם בוכים. לפעמים הם אפילו לא יודעים למה – הם פשוט חוו כאב, תסכול, קושי, פחד, אז הם מגיבים לזה.
שניה אחר כך, יכול להגיע תחושה אחרת – ואז הם יצחקו וישכחו מיד מהתחושה שהיתה לפני – כי הם בכאן ועכשיו. כי הם חשים רק את מה שקורה כרגע.
העבודה שלנו היא לחזור לגוף. לחזור למערכת הטבעית הזאת, לחזור לתחושות, להוויה, ופחות למוח החושב, להגיון הזה, שרק מרחיק אותנו יותר ויותר מעצמנו.
תמיד כשאנחנו מבולבלים אנחנו במחשבות. כשלמעשה, אם נקשיב לגוף, נדע בדיוק מה אנחנו רוצים ומה נכון לנו, מה מפחיד אותנו ומה מכאיב לנו ומה הכמיהה האמיתית שלנו.
זו מיומנות, להתחבר לגוף, לראות מה באמת אנחנו רוצים ומה מתרחש בתוכנו. ההזמנה היא גם כשיש את המחשבות האלו בתוכנו, לחזור לגוף. לראות מה אני חשה
התשובות הן בגוף.
בתחושות. ברגשות. במקום שממנו התרחקנו לאט לאט. ועכשיו המטרה היא לחזור ולהתקרב. כל פעם עוד קצת.
וככל שנתקרב נצליח ליצור את החיים שאנחנו רוצים, ניקח אחריות אישית ויהיה לנו את החופש הפנימי שלנו. נפסיק לכעוס על עצמנו ונחזור לקבל את עצמנו והמציאות כפי שהיא.
תגובות