top of page

על התפתחות אישית

"אני לא יודע למה, אבל לאחרונה אני עצבני יותר. אני מוצא את עצמי ממש נושך שפתיים ומתאפק ליד אנשים. אני לא מבין מה קרה פתאום שזה חזר ככה. זה מתסכל אותי"


נשמתי איתו ועם התסכול שלו. לפעמים, כחלק מההתפתחות, כשמשהו מתחיל להשתנות הקרקע מתחילה לרעוד לרגע. הרי הגענו לעומקים חדשים, המבנה הרגשי שלנו משתנה, התודעה משתנה, ולפעמים לוקח לגוף זמן להסתגל מחדש. לפעמים עולה לו דפוס ישן, לפעמים כעס, לפעמים עצב. (לפעמים גם הכל נשאר נעים ורגוע)

אך הוא היה מתוסכל מעצמו.


היתה לו את הציפיה הזו שאם הוא עובד ומתפתח הוא יהיה "מושלם". הוא לא ירגיש כעס או כל תחושה לא נעימה אחרת. זה לא באמת ריאלי. אנחנו אנשים. תחושות ורגשות על כל גוונם ימשיכו תמיד להופיע בחיינו.

החוכמה וההתפתחות באה לידי ביטוי במקום אחר - מה קורה כשאני כן חווה את התחושות האלו. במקרה שלו - מה קורה כשהוא חש כעס ועצבים.

האם הוא מאפשר לזה לצאת על אנשים אחרים כמו בהתחלה? האם הוא מסתגר בתוך עצמו? האם הוא יודע לטפל בעצמו? האם הוא אוהב ומקבל את עצמו גם שם?


זו הגדולה. לא לאהוב רק כשהכל טוב ובסדר. אלא לאהוב ולדאוג, לטפל בעצמנו גם כשכואב וקשה לנו, גם כשאנחנו בעיצומו של לופ תודעתי שחשבנו שיצאנו ממנו כבר. הרי שם אנחנו הכי זקוקים לתמיכה, ושם לרוב אנחנו הכי נוטשים את עצמנו


זה אחד מתפקידי כמאמנת. לאמן ולהזכיר את האמת הזאת, שמגיע לנו לקבל ולאהוב את עצמנו גם שם, בתוך הכאב והקושי, גם בתוך מה שלא עובד והפערים שבתוכנו. אהבה אמיתית, אהבה ללא תנאי. על מי שאנחנו בדיוק כפי שאנחנו.

בעבר לא העליתי על דעתי את האופציה לאהוב אותי במקומות האלו, אלא רק ניסיתי לשלוט, לכעוס, כאילו הכעס יעזור לי להיות אחרת או לא לכאוב.

אך החוכמה האמיתית היא ללמוד להיות עבור עצמנו.

הוא חשב מעט על השאלות ששאלתי אותו. הוא זיהה שקשה לו לחמול, ומאחורי הקושי לחמול, ראינו שמסתתר כאב גדול, שרק רצה מקום. הוא הסכים להיות עם הכאב ואני רק נכחתי ונשמתי איתו.

שהינו שם ביחד. לאט לאט צמחה בו גם האהבה והחמלה. כי הוא לא אשם שכואב לו. זה פשוט מה שקורה. והדבר היחיד שהוא יכול לעשות שם זה להיות איתו לאהוב ולקבל. ולסמוך על עצמו שתכף זה יעבור ויופיע משהו חדש


פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentários


bottom of page