לפעמים קצת מוזר לי שאנשים שוכחים את כוחו של תהליך, או שאין להם כוח לתהליך.
מבחינתי - נפש האדם היא תהליך בפני עצמו, אז מן הראוי שהטיפול והראייה של הנפש תהיה תהליכית בעצמה!!
להרגיל את עצמנו להיות אחרת, לראות אחרת, לשנות הרגלים, דפוסים ישנים, דפוסי חשיבה - אלו דברים שלוקחים זמן ומרחב!
מגיל אפס, עוד מהרחם, נוצרים לנו דפוסים ואנרגיה מסוימת, ראייתנו את העולם, ההורים, כל דבר שנתקלנו בו, צורת החשיבה וההסתכלות שלנו - בתפיסה מסוימת שקיבלנו מההורים והסביבה.
כמו דף ריק שמוסיפים לו צבע (צבע - כל הלמידות שלנו על העולם, התפיסה והתודעה שלנו.)
הצבע נשאר בדף! הוא לא נעלם!
לפעמים יכול קצת לדהות. אבל הצבע נשאר.
ולוקח זמן להכניס צבע חדש לתמונה, לתת לצבע חדש להשתלב, לתת לו מקום ונפח.
בצביעה ראשונה עדיין הצבע התחתון הראשוני הוא זה שבולט.
ולאט לאט, צריך לעשות עוד צביעה, לתת לה להתייבש, עוד אחת, שוב להתייבש, לפעמים גם תיקונים.
זה לוקח זמן.
אין אינסטנט בנפש שלנו.
נכון, התודעה יכולה להשתנות ברגע אחד, אך המערכת הרגשית והגופנית וגם התודעה עצמה - פתיחתה לחדש, לשינוי - לוקחת זמן.
אלו מערכות רבות השלובות זו בזו, המציאות בה גדלנו, המנגנונים שלנו, השחזורים שחוזרים על עצמם שוב ושוב, הרגשות, התאים בגוף, השפה שלנו.
לנפש שלנו, לגוף, לתודעה, לוקח זמן.
זמן להפתח, להתרחב, להשתנות, להכניס אמונות חדשות, לרפא את הישנות והמכאיבות.
ובעידן המודרני שהכל באינסטנט, לפעמים אנחנו שוכחים קצת שיש דברים שלוקחים זמן.
שוכחים קצת לאפשר לעצמנו את הרגיעה, את החמלה, ואת העבודה העצמית השקטה והעמוקה, לא חודרנית ופולשנית, אלא עדינה, להיכנס פנימה לאט לאט, להכניס הרבה אור וריפוי, בקצב שלנו.
כל פעם עוד קצת.
אז תתמלאו באהבה, הבנה, חמלה, וקצת רוגע.
תחבקו את הילד/ה שבפנים.
תנו לכם זמן, תמצאו את הדרך הנכונה לכם להביא את השינוי ולהרחיב את התודעה
ותזכרו שזהו מסע.
תיהנו ממנו.

Comments