על נינוחות, חופש, צמיחה והרחבת הכלי

לפני כחמש שנים כשהייתי בפרו, הרגשתי שמצאתי את האלוהים שלי. כשיצאתי לשם הרגשתי שאני יוצאת למסע רוחני. לא ידעתי בדיוק למה אני מתכוונת ומה אני מחפשת, אבל הרגשתי שאני אמצא את זה שם. ואכן מהרגע שעליתי למטוס כל התרחשות מסביבי עסקה בהתפתחות הרוחנית שלי, בחיבור שלי לעצמי, בהשלת עוד ועוד שכבות מעלי, החל מהשיחות שניהלתי עם האדם שישב לידי במטוס, עם הברזילאי שתפסתי איתו טרמפ לקוסקו וטיילנו ביחד, שצילם המון את חוויותיו ואותי וכך יכולתי לראות איך הוא מסתכל על העולם, וכל אדם שפגשתי בדרך.

טסתי לבד. אני זוכרת שהגעתי ובהתחלה לא מצאתי את עצמי, ופשוט התחלתי לטייל. נתתי לרגליים ולאינטואיציה שלי להוביל אותי ברחובות, לנשימה שלי להתרחב וללב להיפתח, כשלאט לאט הדרך נגלתה בפני. מצאתי בדיוק את שחיפשתי בכל רגע ורגע. את מרכז היוגה שהתארחתי בו, אנשים מקסימים ומיוחדים שפתחו לי את הלב ואת נשמתי הרכה שהיתה צמאה להתחבר.

אני זוכרת כל כך הרבה רגעים שהלב התרחב, שתובנות יורדות אלי, פלאשבקים מכל מני רגעים בחיי של השלמה ועיבוד, של דמעות התרגשות. הייתי איתי והרגשתי את היקום לצידי בכל רגע.

אחד הרגעים המשמעותיים היה כשהצטרפתי לכמה ישראלים לקורס שבע הספירות מבית חבד. שלושה ימים בכפר מרוחק של למידה מרוכזת. אהבתי מאד את הרב עופר שבקוסקו (ממליצה ממש בחום, הוא ומשפחתו אנשים מקסימים).

אחד הדברים שלמדנו זה על תורת הצמצום. על העולמות העליונים והתחתונים, שבעולמות הגבוהים הדחיסות פחות גדולה ואור האינסוף (האור האלוהי) ממלא את כל החלל, וככל שיורדים בעולמות (אני מציגה את זה סופר פשטני ולא מדייקת, תסלחו לי מראש) הדחיסות גדלה והאור מצטמצם, עד שמגיעים לעולם המעשה, העולם בו אנו נמצאים, ובתוך כל אחד מאיתנו נמצא קמצוץ מאור האינסוף, הקמצוץ האלוהי.

וכשלמדנו את זה נזכרתי שלמדתי על אורות וכלים, שאומרים שכמות האור היא בהתאמה לקיבולת הכלי, ופתאום האסימון בתוכי נפל וכל הלמידה הזו התחברה לי עם שיטת סאטיה והעבודה הרגשית שאני עושה עם עצמי ועם אנשים.

כי מה שאנחנו עושים בשיטת סאטיה זה להרחיב את הכלי.

הרי כלי הרכב של הנשמה שלנו הוא הגוף. וככל שהגוף שלנו מכווץ, כואב, מלא בטראומות, היכולת שלו להכיל הרבה אור קטן יותר, כי הוא מכווץ. ומה שאנחנו עושים בשיטת סאטיה זה עובדים על הכלי – עובדים על מערכת העצבים, על העוררות הגופנית, על הכיווצים, על העולם הרגשי, על כל הצד ה"אנושי"- גופני - רגשי. וככל שאנחנו מפנים אותו יותר, מנקים את המערכת מטראומות עבר, מתפיסות לא מיטיבות, מכיווצים, עוררות וכו – יש יותר מקום לאור שלנו. לחיבור העמוק לעצמנו, לחופש שלנו, להוויה האמיתית והעוצמתית שבתוכנו. לראות שגם אנחנו כל יכולים, שאנחנו רגישים ומרגישים ומחוברים להכל. לעצמנו ולכל מה שמחוצה לנו. לבריאה.

ואני רואה גם על עצמי, שככל שאני עובדת ומנקה מעצמי יותר ויותר, כך אני מחוברת לעצמי יותר, משוחררת יותר ממה שכבל אותי בעברי. אני חופשיה יותר, מאושרת יותר, אחוזה פחות בנסיבות חיצוניות ויכולה לגדול לכל כיוון שרק ארצה.

ובעיני זה מתחבר בצורה יפהפיה. אנחנו עובדים על הכלי, מרחיבים אותו, כדי שהאור שלנו יופץ כמה שיותר.