תמיד הייתי מאד רגישה.
זוכרת אותי כילדה, תמיד מרגישה בעוצמות גבוהות, רגישה לסביבה, גם מתרגשת, מתביישת.
הייתי גם בוכה הרבה.
אני זוכרת שלא הרשתי לעצמי לבכות ליד אנשים, כי אם אני בוכה זה אומר שאני חלשה.
זוכרת אותי בולעת את גוש הבכי שהצטבר לי בגרון, סוגרת חזק את הלסת ומנסה להעלים את הדמעה שהתחילה להצטבר לי ליד העין, רק שלא יראו שאני חלשה.
אבל מה זה להיות חלש בכלל?
יש דבר כזה - להיות חלש?
אני מכירה עוד הרבה אנשים שחושבים שלהרגיש, לבכות או לכאוב -
להיות עצובים, מפוחדים, רגישים - מתקשר להם להבעת חולשה.
אך ממתי זאת חולשה להרגיש?
ממתי אנחנו מתביישים ברגשות שלנו במקום להתגאות בהם?
רגשות זה דבר כל כך יפה
להיות עצוב, מפוחד, כואב, רגיש, להיות פגיע, זה להיות אמיתי, אותנטי.. זה כל כך יפה.
מעבר לזה שזה יפה, זה פותח את הלב.
כשאנשים מביאים את עצמם באותנטיות ומוכנים לחצות את הפחד הזה של להביא את עצמם, קודם כל להודות בפני עצמם ואז גם בפני האחר ברגשותיהם, אוטומטית (פיזיולוגית אם תשאלו אותי, אנרגטית) האדם השני נפתח גם הוא.
גם הוא יכול פתאום להתחבר מעט יותר לרגשותיו, משהו בו נפתח ונעשה נעים יותר, נינוח יותר. רגוע.
ומעבר לזה שזה פותח את הלב וממלא את הכל בריפוי ענק - זה כל כך חזק. כל כך אמיץ, טהור, יפה, להביא את עצמנו באמת, את הרגשות העדינים שלנו, הרגשות הכואבים, אלו שאולי לא כל כך נעים לנו להרגיש או להבין שאנו מרגישים אותם.
וזה מתחיל בקבלה.
לקבל את עצמנו, לקבל אותנו כאנשים מרגישים ורגישים.
לקבל שלהרגיש זו לא חולשה
לקבל שמותר לנו להיות עצובים, מפוחדים, כואבים
לקבל את הרגישות שלנו, כי כולנו רגישים.
לקבל את הטוב שבנו, ולקבל גם את מה שאנחנו עוד רוצים "לשנות"
לקבל ולאהוב

Comments