על פיתוח חמלה

כל השבוע הגוף שלי מתקשר איתי. עלתה בי עצבות. אני מכירה את התחושה, היא מגיעה כשיש לי משהו להתבונן בו, עוד למידה שאני מוכנה להתמודד ולהתבונן בה. גם ראיתי איפה זה פוגש אותי, התבוננתי בטריגר שאליו הגוף מגיב, ופשוט איפשרתי לו להיות. ונשמתי. נשמתי לתוכו.

איפשרתי לתחושה הזאת להיות כי אני מאמינה בגוף שלי, אני מאמינה שהוא חווה עכשיו משהו, ואם אני לא אתן לו את המקום וההתייחסות זה לא יעבור, וכשאתבונן ואפרק את החוויה הרגשית הזאת היא תוכל להמשיך ממני והלאה.

אז נתתי לזה להיות. שכבתי במיטה, מחבקת אותי. ואז הייתי צריכה לקום. זיהיתי את המחשבות מתחילות להגיע. "מה יהיה? למה שוב העצבות הזאת? מתי זה יעבור? עוד פעם הלופ?" מצאתי את עצמי עם מחשבות, ביקורת עצמית ושיפוטיות (BIG NO NO)

ואז נשמתי, ואמרתי לעצמי: "תודה. תודה על רגישות אין קץ לכל תזוזה פנימית שלי, בגוף וברגש" תוך שניה וחצי, משהו נרגע בתוכי. במקום ביקורת עצמית, איפשרתי לעצמי להיות בדיוק במקום בו אני נמצאת, ולחמול אותי. איפשרתי לגוף ולנפש שלי להמשיך במסע שלהם, שרובו עדיין מגיב בפיזיות. הגוף והנפש מתמודדים.

אז תודה. תודה שאחרי חוויות הילדות שלי שהיו לא פשוטות ולא קלות לי, אני שומרת על הרגישות הזאת, קשובה לעצמי, לגוף ולנפש, ובוחרת להתמודד ולהתבונן ברגשות שעולים. תודה גם על החוויות הלא קלות שעברתי, שבשילוב עם הרגישות הגבוהה שלי הביאו אותי למקום בו היום אני מטפלת באנשים, ותומכת בהם בתהליכים שלהם, לפי כל מה שלמדתי ואני מיישמת בחיים שלי. תודה על הזכות לחיות את האמת שלי, בלי להדחיק, בלי לכעוס, בלי לבקר ולשפוט, ולהרחיב אותה כל הזמן. תודה על הזכות להפיץ את האמת שלי לעוד אנשים, לעזור ולתמוך, על סמך הכלים והלמידות שהביאו אותי למקום המדוייק בו אני נמצאת היום.

תודה שאני קשובה לעצמי, ועל הזכות ללמד אחרים להיות קשובים לעצמם.

אז איך אני יכולה בכלל לבקר את הרגישות הזאת? היא הביאה אותי כל כך רחוק.

חמלה חמלה ועוד קצת חמלה. פתאום אני כל כך מחבקת את התחושה הזאת. יש בה ריפוי ענק.