על קבלה ואהבה עצמית

כמה פעמים בחיינו רצינו לא להיות אנחנו. להיות משהו אחר.

כמה פעמים רצינו להיות יותר משוחררים, מצחיקים, בטוחים, יפים, מושכים, חופשיים

כמה פעמים בחיינו הסתרנו את מי שאנחנו, את הביישנות, חוסר הבטחון, הפחדים, העצבות, הכעסים, מבלי להבין שהם חלק מהיופי שלנו

כמה פעמים ניסינו להסתיר את ה"פגמים" שלנו,

במקום לראות שאין בנו שום פגם. אנחנו קוראים לזה ככה, כי יש לנו איזו מחשבה שמה שאנחנו זה לא בסדר, שאנחנו צריכים להיות אחרת, או כי החברה מכתיבה שצריך להיות מושלמים, או כי התחושות שלנו ברגעים האלו לא נעימות בכלל.

כמה פעמים יכולנו לראות על אדם שאנחנו אוהבים "פגם" ולחשוב שזה דווקא חמוד, מתוק, אנושי, אותנטי, אך כשזה שייך לנו זה פגם ארור שצריך להיפטר ממנו.

כשאנחנו מסתירים חלק מאיתנו זה כמו להגיד שאני זה לא טוב. אז כדאי לי להיות אחר ממי שאני ואולי אז יהיה יותר טוב.

זה לא נכון. זה גם לא עובד.

כי כולנו אנושיים, כולנו מסתובבים עם כאבים/צלקות.

כי אנחנו לא יכולים באמת להיות אחרים ממי שאנחנו, וגם כי להסתיר = להתנגד, דבר שלוקח הרבה אנרגיה.

אפשר להפסיק להסתיר.

אנחנו מדהימים בדיוק ככה, כמו שאנחנו עכשיו.

אנחנו יפים, ראויים, שלמים ומושלמים עם כל ה"פגמים", הצלקות והכאבים שאנחנו סוחבים.

לא הייתי רוצה שאף אחד מהאנשים שאני אוהבת יהיה שונה ממי שהוא. לא הייתי רוצה להיות אף אחת אחרת, גם כשממש כואב לי וגם כשאני מבינה שעשיתי טעות. וכן, שניהם בהחלט קורים.

לא היינו אנחנו בלי החלקים האלו שלנו. ומגיע לנו להפסיק להתבייש, להפסיק להסתיר את האנושיות היפה שלנו.

הצלקות והכאבים שלנו הם העוצמות והיופי, כשאנחנו לומדים להיות איתם ולטפל בעצמנו.

מגיע לנו הערכה ואהבה על מי שאנחנו. על כל ההתמודדויות עם כל כאב שאנחנו חווים.

אנחנו לא צריכים להיות שום דבר חוץ מעצמנו.

וכשאנחנו שם אנחנו באמת חופשיים, בטוחים ואוהבים.