top of page

על ריקות

כשלומדים על ריקות, מבינים שכל דבר הוא רק התפיסה שלנו את מה שאנחנו רואים. אני יכולה להירטב בגשם ולהרגיש נקיון עמוק, כמו שאני יכולה להירטב בגשם ולהתמרמר על מר גורלי וששום דבר לא עובד בחיי. הגשם הוא אותו גשם. הדרך שאני חווה אותו היא זו שמשנה, היא זו שמכתיבה את חוויית חיי והיא זו שנתונה לשינוי.


ככל שצללתי יותר עמוק לעולם הריקות ומה זה אומר, גיליתי איך כל דבר שאנחנו עושים או רואים מושפע מהשקפות העולם שאימצנו במהלך חיינו, ואיך אימצנו את ההשקפות והאמנות בחיינו. רובם נכנסו לתודעה שלנו מפעפוע של התפיסות והאמונות של הסביבה שגדלנו בה ובעקבות אירועים שקרו לנו במהלך חיינו והדרך שיכולנו לפרש אותם לעצמנו. ועם אלו נשארנו.


הרבה מהתפיסות שאימצתי במהלך חיי אימללו אותי. הייתי פשוט מדוכאת. לא אהבתי אותי ולא את חיי. כשבגרתי והתחלתי להבין שהתפיסות שלי הן לא האמת, אלו רק תפיסות והדרך שהרגלתי את עצמי לראות את העולם - התחלתי לעשות עבודה פנימית ושחררתי מטענים תודעתיים ורגשיים. ראיתי איך נהיה לי יותר קל ונעים בחיי. איך פתאום אני יכולה לראות אותי באור אחר, לאהוב אותי, גם את האנשים שסביבי, איך אני יותר שמחה, נינוחה וגם יוצרת בחיי.


ככל שהעמקתי יותר הבנתי שגם אנחנו ריקים מצד עצמנו. הרי אנחנו כל כך בטוחים באיך אנחנו רואים את עצמנו, במי אנחנו בעולם, בטוחים שכולם גם חווים אותנו כפי שאנחנו מרגישים כלפי עצמנו, עד שלפעמים אנחנו שוכחים שזאת לא האמת.

במציאות - אני יכולה בכל רגע נתון להיות מי שאני רוצה. במציאות אני לא יפה ולא מכוערת, אני לא חכמה או טיפשה, אני לא טובה ומדהימה וגם לא גרועה או לא מספיק טובה, אני לא אף שיפוט שאני שמה על עצמי. כי במציאות אין שיפוטים. יש רק את מה שיש.

ופתאום, התזכורת הזאת נותנת פתח. פתח לזכור שהמחשבות שאני חושבת על עצמי הן לא האמת, הן רק מטענים רגשיים שאני סוחבת איתי מפעם. כאבים ילדיים שדרכם אני רואה את עצמי ואת מציאות חיי עד היום.


אלו רק המשקפיים דרכם אני רואה את העולם. ואלו חדשות טובות! כי זה אומר שאת המשקפיים האלו אני יכולה להחליף. הם רק משקפיים. ויותר קל להחליף אותם מאשר להחליף את כל מי שאני או את כל האיברים בגופי. (ותאמינו לי, ניסיתי)

נכון, להחליף את המשקפיים והדרך שאני רואה את העולם זה לא כמו להכנס לחנות, לקחת זוג אחר ולשלם עליו. להחליף את המשקפיים הוא תהליך שלוקח זמן, להוריד שכבה ועוד שכבה כדי לראות אחרת. יותר כמו לשייף את הקרנית. כן, זה יכול להיות כואב ומפחיד. אבל ההבנה שגם אני ריקה מצד עצמי, שאני לא שום דבר מהדברים האלו שהאמנתי על עצמי במהלך השנים, שאני יכולה לראות את עצמי איך שאני ארצה ולהיות מי שארצה ככל שאמשיך לעבוד על עצמי, יצר לי חופש. וככל שהתאמנתי ועבדתי על אלו יותר ויותר הם נהיו התפיסות החדשות של חיי.


ואם נמשיך לרגע באנלוגיה של החלפת משקפיים כדרך שבה אני רואה את העולם וניתוח הלייזר שעשיתי כדי לראות יותר טוב, אני זוכרת שהדבר הראשון שעשיתי כשיצאתי מהניתוח המפחיד ללא הרדמה, היה לשאול את הרופא אם אני יכולה לבכות הייתי כל כך מוצפת בפחד ורגשות נוספים, עד שזה הדבר היחיד שרציתי לעשות. למזלי כבר אחרי כמה שעות קיבלתי את העיניים שלי בחזרה.

אני זוכרת איזה מרגש זה היה לראות הכל חד ויפה כל כך. כמו שלא ראיתי שנים. כאילו במהלך השנים בהן הראיה שלי היטשטשה לאט לאט, שכחתי כמה המציאות יכולה להיות יפה כשהיא לא מטושטשת. שכחתי איך המציאות באמת נראית. וחשבתי שהטשטוש זה מה שיש.


ככל שנעבוד על התפיסות והרגשות שלנו, נשייף ונוריד מעצמנו שכבות, נוכל להוריד את הטשטוש מעלינו, את שק המחשבות והתפיסות שלנו לגבי עצמנו. ונוכל להיזכר כמה אנחנו יפים. כמה התפיסות והרגשות האלו הם לא באמת מה שיש, זה רק מה שהתרגלנו לראות. ואפשר להתרגל אחרת. כי המציאות האמיתית הרבה הרבה יותר יפה



פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comentarios


bottom of page