על תסכול ועבודה פנימית

"אני לא יודע למה, אבל לאחרונה אני עצבני יותר. אני מוצא את עצמי ממש נושך שפתיים ומתאפק ליד אנשים. אני לא מבין מה קרה פתאום שזה חזר ככה. זה מתסכל אותי"

נשמתי איתו והייתי איתו בתוך התסכול.

היה לי ברור מה הוא חווה.

לפעמים, במסע ההתפתחות הספירלית שלנו, כשמשהו מתחיל להשתנות, לפעמים, לא תמיד, הקרקע מתחילה לרעוד לרגע.

הרי הגענו לעומקים חדשים, המבנה הרגשי שלנו משתנה, התודעה משתנה, ולפעמים לוקח לגוף זמן להסתגל מחדש.

לפעמים פתאום דפוס ישן עולה לו, לפעמים כעס, לפעמים עצב, לפעמים כלום.

אך הוא היה מתוסכל מעצמו.

היתה לו את הציפיה הזו מעצמו שאם הוא עובד עם עצמו ומתפתח, הוא יהיה "מושלם". הוא לא ירגיש כעס או כל תחושה אחרת שהיא לא נעימה. אך זה לא באמת ריאלי.

תחושות ורגשות על כל גוונם ימשיכו תמיד להופיע בחיינו.

החוכמה וההתפתחות באה לידי ביטוי במקום אחר - מה קורה כשאני כן חווה את התחושות האלו. במקרה שלו - מה קורה כשהוא חש כעס ועצבים.

האם הוא מאפשר לזה לצאת על אנשים אחרים כמו לפני שהתחלנו?

האם הוא מסתגר עם עצמו?

האם הוא מקבל את עצמו גם שם?

"האם יש בך חמלה לעצמך?

האם אתה יכול לאהוב את עצמך גם עכשיו?

גם כשקשה לך וכואב לך, כשיש בך כעס ועצבים?"

זו הגדולה.

לא לאהוב רק כשהכל טוב ובסדר.

אלא לאהוב ולדאוג, לטפל בעצמנו גם שם. (הרי שם אנחנו הכי זקוקים לתמיכה, ושם לרוב אנחנו הכי נוטשים את עצמנו)

זה אחד מתפקידי כמאמנת.

לאמן ולהזכיר את האמת הזאת, שמגיע לנו לקבל ולאהוב את עצמנו גם שם, בתוך הכאב והקושי, גם בתוך מה שלא עובד והפערים שבתוכנו. אהבה אמיתית, אהבה ללא תנאי. על מי שאנחנו בדיוק כפי שאנחנו.

זהו תפקידי כמו שאחרים תפקידם להזכיר זאת עבורי. פעם הם היו זקוקים להזכיר לי זאת לעיתים תכופות מאד. היום, לרוב אני כבר זוכרת לבד.

בעבר לא העלתי על דעתי את האופציה לאהוב אותי במקומות האלו, אלא רק ניסיתי לשלוט, לכעוס, כאילו הכעס יעזור לי להיות אחרת או לא לכאוב.

אך החוכמה האמיתית היא ללמוד להיות עבור עצמנו.

הוא חשב מעט על השאלות ששאלתי אותו.

הוא זיהה שקשה לו לחמול, ומאחורי הקושי לחמול, ראינו שמסתתר כאב גדול, שרק רצה מקום.

הוא הסכים להיות עם הכאב ואני רק נכחתי ונשמתי איתו.

שהינו שם.

לאט לאט צמחה בו גם האהבה והחמלה.

כי הוא לא אשם שכואב לו. זה פשוט מה שקורה.

והדבר היחיד שהוא יכול לעשות שם

זה להיות איתו