פוסטראומהולדת

היום אני מציינת שבע שנים מאז שגיליתי שאני מתמודדת עם פוסט טראומה מורכבת. שבע שנים מאז אותו היום שאני באמת לעולם לא אשכח. יום שבו יצאו ממני זעקות שבר שלא ידעתי עד אז שקיימות בי, לילה שהעברתי ללא שינה בטיול בפארק, מנסה לעכל ובוכה. היום שבו סוף סוף היתה לי תשובה לשאלה ששאלתי במשך תקופה כל כך ארוכה, למה אני מרגישה כל הזמן כמו שאני מרגישה, למה אני חווה התקפי חרדה כל יום, למה אני מרגישה כל כך נורא כל הזמן.

היום הזה, ה4.3 לפני שבע שנים, היה יום המוות שלי.

משהו בתוכי מת ביום הזה ולא חשבתי שיקום לתחיה לעולם.

השנים שאחרי היו שנים קשות מנשוא. עברתי את כל שלבי האבל, מהכחשה ועד לכעס, לדכאון הקשה והקושי הבלתי יאומן לקבל את המציאות והמצב. עברתי שנים של התקפי חרדה יום יומיים, שנים של קושי לצאת מהמיטה, של כמעט אפס אחוז תפקוד, שכל מה שיכולתי לעשות זה לעבוד גג שש שעות בשבוע שהרגישו כמו שש מאות, לאכול, לישון ולראות טלויזיה. לא יכולתי לעשות שום דבר נוסף. הכל היה כרוך בכל כך הרבה מאמץ וקושי. לקום בבוקר היה קשה, לתקשר עם בני אדם היה מאמץ עילאי. לעבוד. לדאוג לעצמי. הדברים הבסיסיים ביותר. הכאבים הנפשיים והתחושות הקשות ליוו אותי בכל רגע ורגע, והמציאות שבה אף אחד לא רואה את הכאב הבלתי ייאמן הזה, שאף אחד לא רואה את הקשיים והנכות יצר בדידות נוראית.

שבע שנים עברו מאז אותו היום, ואני ממש בשוק מהמקום בו אני נמצאת היום. אם יש דבר אחד שאני מעריצה בעצמי זו התכונה להכנס באימ-אמא של מה שלא עובד לי והידיעה שאפשר לשנות הכל. וזה מה שעשיתי. חקרתי את הנושא לעומק, טיפלתי בעצמי בהמון דרכים, לבד ועם אנשי מקצוע מדהימים במטרה להרים את עצמי מהדבר הזה. למדתי את הנושא, קראתי ספרים, ראיתי סרטי דוקו, ראיונות עם אנשים שהתמודדו עם מה שאני התמודדתי, ואני זוכרת את היום שבו הקצבתי לעצמי חמש שנים עד שאני מצליחה לצאת מזה. זה היה אחרי שנה אחת של התמודדות, ידעתי שיש לי עוד ארבע שנים קשות מנשוא. וכך היה.

אני מסתכלת על האדם שאני היום, על העובדה שאני מאמנת במשרה מלאה, שאני לומדת באוניברסיטה הפתוחה, שאני מוקפת בכל כך הרבה אנשים וחברים מדהימים, דבר שלא הצלחתי להחזיק בעבר, שאני מתאמנת (ספורט) שלוש פעמים בשבוע, שחזרתי לזירה הזוגית שלא חשבתי שאהיה בה לעולם, שאני בקשרים מדהימים עם המשפחה שלי ועם עצמי, שטוב לי איתי, טוב לי בתוכי, שקט לי, רגוע ונעים לי. הגוף שלי כבר לא עולה באש כל הזמן, אין לי התקפי חרדה בכלל. לרגעים אני באמת לא מאמינה שזו אני.

אני נושאת בגופי את הצלקות מהשנים הקשות ומהטראומות שעברתי, אין ספק. זה לא נעלם. אבל האחיזה של זה היום על חיי היא קטנה כל כך לעומת השנים שזה היה מאה אחוז ממי שאני. ועל זה אני גאה. ואת זה אני מציינת ביום הזה.

אני זוכרת ותמיד אזכור את הכאב המטורף שחוויתי, את השנים של ההתמודדות הקשה כל כך שלרגעים לא חשבתי שיש ממנה דרך יציאה. אבל היום אני לוקחת את הכאב שלי והופכת אותו לריפוי ויצירה, בקליניקה שלי ומחוצה לה, ואם יש משהו שחשוב לי זה להעביר את המסר הזה הלאה. שזה אפשרי. אפשר לצמוח מפוסט טראומה מורכבת. אפשר למצוא ריפוי גם למקומות החשוכים ביותר, אלו שלעולם לא האמנתי שאמצא.

אז היום אני מציינת שבע שנים למוות שלי שהוביל ללידה מחדש, לעירית חדשה, מדהימה ומחוברת הרבה יותר.

היום אני מודה על זה כל כך. על כל הכאב, על כל הקשיים, על כל מה שעברתי, כי זה הוליד אצלי דברים שלא יודעת אם היו יכולים לקרות אחרת.

מזל טוב לי