צמיחה פוסט טראומטית.

1. יש משפט שאבא שלי תמיד אמר, ש"החיים חזקים מהכל". שנאתי את המשפט הזה. תמיד שמעתי בתוכי את הקול הילדי והמתנגד שלא רוצה לקבל את זה. לא רוצה לקבל שדברים נוראיים יכולים לקרות ואינרציית החיים תגרום לנו להמשיך הלאה, להתגבר על הכל ועוד לצמוח מזה. לא רוצה. לא רוצה שהחיים יהיו חזקים מהכל. הרגשתי שיש דברים שאי אפשר להמשיך מהם הלאה.

2. לפני כמה ימים ראיתי הרצאה על צמיחה פוסט טראומטית אחרי ה7.10. המרצה הראה שם תמונות מאסון הכרמל, באותו היום, חודש אחרי, ושנים אחרי, כדי להראות שגם לאסונות הכי גדולים בטבע, יש צמיחה מחודשת. וגם אנחנו חלק מהטבע.

3. ה7.10 תפס גם אותי עם המכנסיים למטה. כמו כולנו. הדבר היפה שמצאתי בעבודה עם אנשים בתקופה המורכבת והקשה הזו היתה היכולת לראות איך גם במצב הנוראי הזה, הכל ריק בפני עצמו, וכל אחד השליך על המצב את סיפורו האישי, כאביו ורגשותיו הקשים. כל אחד חווה את המצב כל כך אחרת, והרגיש דברים אחרים לגמרי. החוויה האישית שלי מול זה היתה כל כך שונה מהחוויה של החברים שסביבי או המתאמנים שלי. גם שם כל אחד ראה את המציאות בצל עצמו. זה היה יפה ומנחם בו זמנית.

ב7.10 גם אני נשברתי. וכמו רבים אחרים, גם בי משהו עדיין לא חזר. טיפלתי באחרים וטיפלתי בעצמי בכל דרך שיכולתי. המצב שיקף לי את הכאבים הגדולים והטראומות שלי, ולחץ כל כך חזק, עד ששבועות ארוכים בעיקר בכיתי, ישנתי, אכלתי, עבדתי ועשיתי כל שביכולתי כדי לא לחזור לעשן סיגריות. הנקודות נלחצו כל כך עמוק וכואב, והיה לי כל כך מעניין לצפות במתרחש בתוכי, בחוסר האונים הגדול שהרגשתי, בעצב התהומי ובשבירת התפיסה שהיתה לי על החיים עד אותו הרגע. אובדן מחודש של תמימות שלקחתי כמובן מאליו עד אז. משהו בי ממש נשבר ולא יכל לחזור אחורה.

4. גם העסק שלי הושפע מכך. מעסק מלא מלא מלא עברתי לעסק מלא חלקית, או כמעט מלא, עם יותר שעות פנויות לדאגה עצמית ומנוחה. הבנתי שמשהו בקיבולת וביכולת ההכלה שלי משתנה. דברים בחיי ביקשו להשתנות, ותקופה ארוכה לא ידעתי איזה שינוי מתבקש. לא ידעתי מה תהיה הצורה הבאה של ההתפתחות שלי, של העסק שלי, של התשוקות והרצונות, רק ידעתי שהדרך שבה ניהלתי את עצמי, את העסק וחיי עד עכשיו כבר לא עובדים לי יותר, לא עובדים לגרסת העירית שהפכתי להיות בשנה האחרונה.

אז חיכיתי.

וחיכיתי.

ונשמתי.

נתתי לדברים לקרות מעצמם.

מה שלא ידעתי לא נגעתי, ובמקומות שהיתה לי בהירות התחלתי לפעול. הרגשתי שאני רוצה ללמוד בפתוחה, הרגשתי שאני רוצה להכנס בכל כוחי לפרוייקט שאספר עליו עוד בהמשך. ויש דברים שידעתי שאני רוצה אך לא ידעתי באיזו צורה. אז חיכיתי עוד.

חודשים עברו ומשהו החל להתעצב לו.

העסק ואני ביקשנו להשתנות ולאט לאט הבהירות לשינוי הגיעה. סדר העדיפויות שלי השתנה. הדברים שחשובים לי השתנו, הדברים שאני רוצה לעשות בחיי ולהגשים. הפוקוס עבר ל-WELL BEING, ליכולת לדאוג לעצמי גם במצבי צבירה קשים, לצמיחה, הגשמה ויצירה.

חלק מזה היה גם לקבל את השבר שבתוכי, זה שלא קשור למצב אלא רק הושלך עליו. השבר שאני סוחבת על גבי מילדותי. היה עלי לקבל ברמה עמוקה יותר שגם הוא חלק ממני, ומשהו התגבש ברצון לעשות מהשבר לימונדה (או לפחות אגם יפהפה).

החלטתי להתאים עוד את חיי לאישיותי החדשה שהתעצבה, לשברים שבי, לצלקות ולכאבים, כמו גם לחיות, לשמחה, לצחוק וליצירה שבי. הסכמתי להתאים את חיי לדברים שאין ביכולתי לשנות אלא לקבלם, ולהיות אמיצה לשנות את הדברים שכן ביכולתי.

השנה למדתי לעשות זאת יותר מכל שנה אחרת. למדתי לאהוב ולקבל את כל חלקיי, היפים יותר והפחות, ולהפוך את כולם ליופי, יצירה ואהבה.

5. ופתאום, אחרי כל התהליך הזה שהתעצב והתהדק לו עד לכדי הדיוק הנכון עבורי, כשראיתי את ההרצאה על הצמיחה הפוסט טראומטית ונזכרתי במשפט של אבא, פתאום הכל התחבר לי למעין תמונה אחת גדולה.

העניין הוא לקחת את השברים הגדולים, את הכאבים הבלתי אפשריים להכלה, שלי, של כל אדם אחר, ולהביט בהם היטב. בלי לשנות, בלי להתאמץ, רק להיות איתם, להכיר אותם, להתקרב ולהתיידד איתם. לחכות מבלי לפעול, מבלי לדעת, מבלי לקבל תשובות, רק לתת מקום ולהיות, שזה בפני עצמו הטיפול והריפוי החזק ביותר שקיים בטבע, והדבר שמניע בצורה המיטיבה ביותר לעבר השינוי המבוקש. כך ניתן לראות אותם לאט לאט כיופי.

פתאום יכולתי לראות שגם בעיני החיים חזקים מהכל. שגם אני בחרתי וממשיכה לבחור כל יום מחדש לצמוח מכל טראומה ופוסט טראומה שקיימת בתוכי.

גם אני בוחרת וממשיכה לבחור בכל יום מחדש בחיים (גם אם נהנית להתמרמר על זה מפעם לפעם, כחלק מהכיף). גם אני בוחרת וממשיכה לבחור לצמוח מבעד לנסיבות, וברוך השם, נסיבות יש לכולנו.

הפסקתי להתנגד ובחרתי לצמוח. ליצור. לייצר. לרפא. אותי ואחרים בדרך שנכונה לי עכשיו.

וזה היה מרגש, לראות איך משרידי היער השרוף שבתוכי, היום יש שם יער עבות יפהפה וירוק.

וזו בחירה ותהליך שאני מייחלת לכולם לעבור עם עצמם.

6. אז הקליניקה וחיי השתנו מעט, התעצבו מחדש והתדייקו עבורי. בהמשך אשתף בפירות ופרויקטים נוספים שמתחילים להיבנות... ובינתיים, יש רק שתי שעות פנויות לתהליכים אישיים שבהם נתבונן בטראומה ובכאב האישי ונצעד בהרבה אהבה והקשבה לעבר צמיחה מחודשת, בכיוון שנכון וייטיב אתכם.