תמיכה עצמית בצל מלחמה

כמאמנת רגשית זה מדהים לראות את התגובות האנושיות האלו שאני, וכנראה גם רוב המדינה חווה.

מצב ההישרדות שכולנו נכנסנו אליו. הרצון לפתור ולעשות מה שאפשר במקום להיות עם מה שקורה בתוכי. המחשבה שאין זמן או פנאי להתעסק איתי כי יש איום וכאב גדול יותר. ההזזה האינסטינקטיבית של העולם הרגשי והצורך לפעול על אוטומט כדי לשרוד.

והנה בשבועות האלו כשכל העולם הרגשי גם שלי על סטרואידים, אני עושה שוב ושוב את מה שאני גם מלמדת, מקבלת את התמיכה שגם אני זקוקה לה כדי להיזכר לתמוך בעצמי, לתת מקום לכל רגש שעולה. לתקשר עם עצמי בצורה מיטיבה ואוהבת. לתת מקום להכל. להיות עם הכל. להתבונן במתחולל בתוכי.

כולנו חווים משהו מול המציאות וכל אחד חווה את זה לפי עולמו הרגשי ומציאות חייו. ראיתי את זה גם כמאמנת, איך כל מתאמן חווה את המצב לפי עולמו האישי והרגשי. וגם אני.

אני תמיד מלמדת את המתאמנים שלי שהחוכמה היא ללמוד לתמוך בעצמנו גם כשהכל עולה באש. גם כשקשה וכואב ומפחיד, ולא לאהוב רק כשהכל טוב. ובמצב החירום הזה שנכנסנו אליו אני רואה כמה זה חשוב כמו בכל רגע אחר. זה כמו ללכת למערכת העצבים הסימפתטית ולהגיד לה, נכון שיש מצב חירום, אבל בתוך מצב החירום אפשר לתמוך ולהיות ביחד. ועצם היכולת להתבונן במצב החירום ולפעול לא מהמוח הקדום והשורד אלא מחלקים אחרים, כבר מרגיע את הגוף ומפעיל את מערכת העצבים הפארה-סימפתטית שתפקידה להרגיע.

אז הנה, את הלמידה שאני מעבירה אני מיישמת בעצמי גם כשהכל קורה בעוצמה כל כך חריפה וקשה וגם כשאני צריכה תזכורת ותמיכה. עם כל הקושי שגם אני חווה אני מזכירה לעצמי כל הזמן ומקיפה את עצמי בתמיכה שאני צריכה (תודה למאמן היקר שלי) כדי ליישם את זה גם היום בתוך הסיטואציה הנוכחית. זה תומך בי כל כך.

אחרי שאיפשרתי לעצמי בכל התקופה הזו לבכות הרבה ולהיות עם מה שבתוכי, כשהקפתי את עצמי בתמיכה וסביבה מיטיבה, מיום ליום אני מרגישה איך המחנק יורד והאויר משתחרר. עדיין יש פחד מרעשים שנשמעים כמו אזעקה. פחד שתתפוס אותי אחת בנהיגה או באמצע הלילה. וכל פעם כשקורה משהו שמעלה את העוררות וההישרדות אני משתדלת לחזור לאותו המקום בתוכי. תומכת, מרגיעה, נושמת.

אמן ונדע בקרוב ימים שקטים, טובים ומרפאים.