אדם שאני אוהבת אמר לי פעם שהדרך שבה אנו מרחיבים את הלב היא דרך פגישה עם הקצוות שלנו, שמאפשרים לנו להתרחב.
המנגנון האוטומטי שלנו גורם לנו להתרחק מכאב, אז כשכואב לי משהו בי לא יתקרב לאותו המקום (קצה). אבל כשאני מסכימה להרגיש את המקום הזה ולהעניק לו הרבה ריפוי הוא כבר לא יכאב, כי פגשתי אותו. יכולתי להיות שם, להגיע לקצה, וכך יכולתי להתרחב עוד קצת ובפעם הבאה שאגיע אליו הוא ירגיש קצת פחות כואב.
כמו תינוק ברחם, שככל שהוא גדל ומתרחב נהיה לו יותר ויותר צפוף ולא נוח ברחם, עד שנהיה צפוף מדי, הוא כבר מגיע לקצוות, ומשם מגיע השלב הבא - הלידה. גם אחר כך המסע המשך והתינוק ממשיך לפגוש את קצוותיו, דרכם הוא גדל ומתרחב, ממשיך עם כאבי הגדילה שכואבים וגם מרחיבים את הגוף שגדל.
כך גם המסע הנפשי פעם כאב לי כל הזמן וכל דבר. היו בי כל כך הרבה פחדים וכאבים שלא הצלחתי לעשות כלום חוץ מלהתרחק מהם. לא הצלחתי להיות עם הכאב ולא ידעתי מה לעשות עם העוצמות האלו בתוכי.
כשהתחלתי את העבודה הפנימית המדויקת עבורי, לאט לאט בניתי את היכולת לשהות עם הכאב. הסכמתי להרגיש כל פעם עוד קצת ועוד קצת, וכך נבנה בתוכי החוסן הנפשי-רגשי.
כל פעם שהסכמתי לפגוש – משהו בתוכי נרפא. וכך התחלתי להיות יותר חופשיה בחיי, כל פעם עוד קצת. עוד קצה שאני פוגשת ומתרחבת ממנו.
לאט לאט הצלחתי להכיל את הרגשות שלי ופחות הרגשתי כאבים ברמה היום יומית כמו שפגשתי בעבר. כל פעם פגשתי קצה אחר בתוכי, הסכמתי להיות איתו, לרפא אותו, ושוב גדלתי והתרחבתי במסע שלי.
מפעם לפעם ראיתי שזה פחות ופחות מפחיד להסכים לפגוש את הכאב ואת הקצה הזה. מפעם לפעם זה נהיה יותר ויותר קל,
ככל שהמשכתי להתאמן ולהסכים להיות, ככל שהחוסן הרגשי והגופני שלי גדל, כך גם אני השתנתי כבן אדם. הדרמה מסביב לכאב הלכה ופחתה, ופתאום אם פגשתי כאב, הוא כאב, אבל הוא יכל להיעלם ממש תוך כמה דקות.
כאב שבעבר היה נשאר איתי לפחות כמה ימים, פתאום הצליח לעבור תוך כמה שעות. אחכ גם פחות משעה ולפעמים ממש כמה דקות.
פתאום ראיתי שהכאב יכול לעלות ולרדת במהירות. שאני יכולה גם תוך כדי הכאב להביא קלילות וצחוק ושמחה. נשמע מוזר? פעם לא חשבתי שזה משהו שיכול להיות הגיוני, והנה גיליתי שהוא המהות והדרך הכי נעימה עבורי לצמוח ולהתפתח.
גיליתי שכאב יכול להיות ממש כמו גל, עולה ויורד. ונעלם.
מסע חיי הוא לפגוש כל פעם קצוות נוספים ולהתרחב. לפגוש מקומות חדשים בתוכי.
אני מאפשרת לעצמי להרגיש, לפחד, לכאוב. שזה מאד משמעותי, להסכים לכאוב. לא להתנגד לכאב, אלא לקרוא לו, לרפא אותו, לאפשר לו. בשביל זה אנחנו כאן! זה מאפשר לי להביא איכויות נוספות - להסתקרן, ללמוד, לצמוח ולהתפתח. דבר שמאפשר לי להביא הרבה קלילות, הנאה ואהבה עצמית.
כי היום הגעתי למקום שכשכאב מגיע (והוא אכן מגיע) העוצמה שלו הרבה יותר נמוכה מפעם. היכולת שלי להתמודד מול כאב גדלה מאד.
וגם אני מאפשרת לעצמי להיות סקרנית לגביו. כי זו ההתפתחות - אני פוגשת בתוכי מקום שלא יכולתי לראות קודם, מתוך ההתרחבות והגדילה, וזה מסקרן ומשמח, כי הנה עוד שניה אני אהיה חופשיה גם פה והנה עוד רגע אני אתרחב אפילו יותר ואהיה חופשיה יותר בחיי
