על מנגנוני הגנה

חלק ממנגנוניי מאז שאני קטנה זה להחליק דברים, לרצות, להעלים עין ולאפשר דברים גם אם הם לא מדויקים לי.

אני אתגמש, אתפשר, אסתדר סביב הכל ואוותר על רצונותיי. לפעמים זה ילווה בחוויה של "אין לי ברירה אחרת" (למרות שתמיד יש ברירה).

לאחרונה, כשאני מתבוננת בחלקים האלו, אני מבינה כמה נטאלי בן דוד אלנתן, מפתחת שיטת סאטיה, צודקת כשהיא אומרת שלהיות אדם חופשי זה עניין רציני.

להיות האישה שאני רוצה ויכולה להיות, בעלת העסק, המאמנת הסאטית, החברה, הבת זוג, הבת של, האחות, האישה שמחליטה על גופה ובוחרת על עצמה

להיות כל אלו ולחיות מתוך דיוק ואותנטיות זה באמת עסק רציני.

הוא מצריך הקשבה פנימית, תחושת ראויות עמוקה, אומץ וידיעה שאני יכולה הכל, שמגיע לי ומותר לי לחיות את חיי במקסימום.

הוא מצריך זיהוי, תקשורת ושמירה על גבולותיי מתוך מקום אותנטי והבנה שמה שמתאים לי יקדם גם את הצד השני (ותודה לאורון שרון על זה)

בזמן האחרון אני עומדת בפני אתגרים שמעמתים אותי עם אלו, ואני מסכימה לצמוח מהמנגנונים.

מסכימה לדייק. לעמוד על שלי, לעשות צעדים שנמנעתי מהם כי פחדתי ממה יגידו, מה יחשבו, אם יכעסו עלי או יתרחקו ממני.

פתאום ההרגשה שכל אלו לא משנים רווחת בתוכי.

הרצון לחיות את חיי בדיוק ואותנטיות גובר על הכל.

גובר על הפחד שעדיין נוכח, גובר על הכאב שעולה (כי לפעמים זה כרוך בוויתורים מסויימים), גובר על הרצון להשאר במקום הנוח והמוכר, כי הוא כבר לא מספק. הכמעט כבר לא מספיק.

אחד הדברים שאמר הזמר האהוב עלי בעולם, דיויד בואי, הוא שכאמן, אתה חייב תמיד לצאת מאזור הנוחות, לפחות בקצת. שאם אתה נשאר באזור הנוח שלך אתה לא יכול להוציא מעצמך דברים גדולים.

אני רוצה להציע שזה נכון לגבי כל אדם באשר הוא.

להסכים להיות צעד אחד מעל לאזור הנוחות.

גם אם הוא מתבטא רק בלהרים את הראש לעבר האופק, שם מעט לא נוח, זו הרמה הבאה.

אז חופש זה אכן עניין רציני

הוא מצריך הקשבה והתבוננות פנימה

הוא דורש אומץ וכנות

הוא דורש הסכמה לפחד ולכאוב

הסכמה להשתנות

ולדרוך על קרקע (מעט) לא יציבה

בתמונה - ילדים חופשיים שמזכירים לדודי שלהם מהו חופש פנימי