אחרי אחת הנפילות שהיו, שידרו סרטון שמישהו צילם כשהוא יוצא מהבניין שלו אחרי ששמע את הבום הגדול ונתקל בכל הזכוכיות, בדלת המנופצת ובהרס הבניין שלו. הוא דיבר ואמר: "וואי וואי וואי תראו מה קרה לבניין שלנו". והוא יוצא לרחוב, שומעים שהוא לחוץ מהמצב ומהידיעה שזה היה כל כך קרוב אליו. והוא ממשיך לדבר למצלמה, מדבר על הריחות השרופים, מעכל את מראות העשן מהפיצוץ הגדול ואומר שוב "וואי וואי". זהו. ואז מחזירים את השידור לאולפן. ואחד מהאנשים שהיו נוכחים, אין לי מושג מי זה לעזאזל, אמר שהאזרחים שמצלמים את...

באחד מהשידורים שראיתי הבוקר, ראיינו אדם במקלט שלא ממש התרגש ממה שקורה. גם המראיינת וגם באולפן דיברו על החוסן שלו ושל מדינת ישראל, ואיזה יופי שאנחנו האזרחים כל כך מסתגלים, שומרים על קור רוח ומצליחים לחיות תחת הנסיבות. איזה חוסן יש לנו. כמה אנחנו עמידים. ואני חושבת על כל האנשים שמתמודדים עם חרדות ושמתמודדים עם טראומות או פוסט טראומות ממלחמות קודמות ובכלל. ואני חושבת כמה זה מרגיש נורא לכל אחד מהמתמודדים ומעשרות אלפיי האנשים שמתקשים להתמודד עם המצב הנתון. כמה כשלון הם מרגישים כשהם שומעים את...

מה שמבדיל בין אנשים אם יהיו שמחים, מאושרים ומוגשמים, או אם ירגישו תקועים במקום, מתוסכלים, נמנעים ולא מוגשמים זו ההסכמה לפגוש כאב ההסכמה להתמודד עם הפחדים להכיל את עולמם הרגשי ולקפוץ למים מול מה שיבוא. זה החוסן שלהם האמונה בעצמם שמגיע להם החיים שהם רוצים, גם אם הם מפוחדים ולפעמים מרגישים קטנים וחסרי ערך. האמונה שזה אפשרי שאפשר להתמודד ולצמוח מול המקומות הלא נעימים והקשים. ובעיקר בעיקר להאמין שהם יכולים