"אז אולי תתחילי את לאהוב אותך ולהכיל אותך?" אמרה לי המאמנת שלי בזמנו כשדיברנו על בן זוגי הקודם ומערכת היחסים שלנו. המשפט הזה השתיק אותי. זה היה חדש לי. כל כך רציתי להרגיש אהובה, כל כך רציתי להרגיש שייכת, שיש מישהו שמבין אותי בעולם הזה, כי הרגשתי לבד. הרגשתי מפוחדת, שאין לי אף אחד וכל כך פחדתי מהתחושה הזו. כל מה שרציתי זה פשוט לא להרגיש ככה, והדבר היחיד שיכולתי לחשוב שירפא את הכאב הזה, שהוא לחלוטין כאב שלי זה "פלסטר" בן הזוג. שימלא לי את החסר, את הבור, את הכאב הזה. רק שימלא אותו. כמובן שמערכת...

כשהייתי ילדה וחזרתי לבית הורי מבית ספר/חברים, היה לי את המנהג הזה, עוד מהרחוב הסמוך, כבר להתכונן ולשלוף את המפתחות של הבית, להחזיק אותם ביד. היום קרה לי אותו הדבר.. חזרתי הביתה ברגל מחברה, וכבר כשהגעתי לרחוב הסמוך לביתי הוצאתי את המפתחות והחזקתי אותם. צף בתוכי הפלאשבק הזה מהילדות, ופתאום הבנתי שאני מרגישה שאני חוזרת הביתה. פעם מאד פחדתי להיות לבד עם עצמי. עברתי מהבית של ההורים שלי ישר לבית עם בן זוג בלי לשאול יותר מדי שאלות. הקמנו בית כזוג, ה"מטרה" (הסמויה) שבי היתה לגור איתו, משמע לא להיות...

לפעמים הפחדים שלי תופסים אותי לא מוכנה... לפעמים מגיע לו איזה פחד גדול, שמתחתיו מתחבא איזה עצב גדול, איזו אמונה קטנה שלא רוצה שיתפסו אותה במערומיה.. הרי הפחד וההימנעות מגיעים רק כאשר יש בי מחשבה או אמונה שעמוק בפנים אני מפחדת לגלות שהיא נכונה.. השבוע ראיתי את המקום של הזדקקות. יש בתוכי ילדה קטנטנה שזקוקה.. זקוקה לחום, זקוקה לאהבה, זקוקה למבט, שיראו אותה.. ילדה קטנה שמושכת את אבא שלה בידו ורוצה שיבוא איתה.. נשמע דבר כל כך קטן, כה פשוט.. ובתוך אותה תמונה קטנטנה מתחבאת לה האמונה שאני זקוקה ולא...