אשמה

כל כך התגאיתי תמיד שאין לי תסביכי אשמה, אך בזמן האחרון אני מגלה שזה לא נכון.

גם בי יש הרבה אשמה, היא פשוט היתה סמויה מהעין.

כשאני עובדת עם מתאמנים שלי על אשמה אני תמיד אומרת שזה מנגנון, שמתחת לאשמה תמיד יש משהו, רגש שקשה לנו להיות איתו, אז הדרך שלנו "להתמודד" עם הקושי זה לפנות נגדנו ולהאשים את עצמנו.

כי הרבה יותר קל להאשים ולכעוס על עצמנו מאשר להיות בחוסר אונים משווע או תסכול גדול.

אשמה נותנת אשליית שליטה, שאולי אם היינו עושים אחרת משהו במציאות היה משתנה. אבל זו אשליה. זה לא נכון.

בעזרת המנטורית המופלאה שלי (מיטל לזר) הסתכלתי פנימה עמוק וניסיתי להבין מה יש לי שם מתחת לאשמה? איזה כאב קיים בי שקשה לי להיות איתו?

חזרתי אחורה לשנים כואבות שהייתי מלאה בחוסר אונים.

לשנים של קושי ובדידות גדולה, שנים שזמן רב לא התקרבתי אליהן. וככל שנזכרתי עלו עוד זכרונות, הגרון נחנק והכאב עלה.

זה כאב.

כאב מאד.

אבל לפחות היתה לי סוף סוף תשובה.

לפחות הבנתי סוף סוף מאיפה זה מגיע ומה זה הכאב הזה שלא יכולתי להיות איתו ובחרתי לפנות נגדי במקום.

וכשאני רואה את הכאב שמאחורי האשמה, כשאני מבינה את חוסר האונים שעומד מאחוריו, אני מצליחה סוף סוף לכאוב באמת. אני מצליחה להתחבר לכאב שמתחת ולתת לו מקום. וכשאני נותנת לו מקום אני מצליחה לשחרר את האשמה ולפתח חמלה עצמית.

שם הריפוי והשחרור שלי מתרחשים