חלק מחוויית החיים של כולנו מורכבת מפער בין הרצוי למצוי. יש את מה שאנחנו רוצים שיקרה ואת מה שקורה במציאות. ויום אחד אנחנו מתעוררים בבוקר ומבינים שמה שתמיד רצינו לא באמת מתקיים. שהחיים החופשיים, השמחים והמאושרים שרצינו לא באמת הגיעו, שאנחנו נמצאים בחוויית חיים שהאושר ממש מעבר לפינה, שהוא יגיע רק כשהפער יצטמצם - אחרי העלאת המשכורת הבאה, או רק כשאסיים את התואר, או אחרי שאתחתן. אנחנו במרדף התמידי הזה שתכף נצליח לצמצם את הפער. רק עוד קצת. עד שיום אחד נופלת ההבנה שאנחנו אומרים את זה כבר יותר מדי שנים וסובלים בדרך.
אני רק רוצה להזכיר שפער זו חוויה טבעית. השאלה היא איך אנחנו מתייחסים אליו. הרי לרצות את הרמה הבאה בהתפתחות זה טבעי והגיוני. אך השאלה היא האם אנחנו מאפשרים לעצמנו לחיות, ליהנות ולשמוח תוך כדי? האם אנחנו מקבלים את העובדה שאנחנו בדרך?
דרך ההתמודדות שלנו עם פערים מלמדת הרבה על יכולת ההתמודדות שלנו עם תסכולים ורגשות נוספים. להכיר את דרך ההתמודדות שלנו כיום יכולה ללמד אותנו הרבה על עצמנו ולעזור לנו לייצר תנועה פנימית חדשה
בעיני טרנספורמציה מתרחשת במקום שאנו מקבלים שאנחנו בדרך ונהנים תוך כדי.
שגם אם יש יעד שאנחנו רוצים להגיע אליו, עדיין טוב לנו ואנחנו חיים בשמחה.
כי כשאנחנו מסכימים להיות עם מה שיש ולא רק עם מה שהיינו רוצים שיקרה, אנחנו לא צריכים לחכות לדבר.
אשמח לשמוע מכם, איפה אתם חווים היום פערים בחיים? מה דרך ההתמודדות שלכם מולו כיום?
