געגועים

אני מתגעגעת

אני מתגעגעת ללכת בחופשיות למרחקים בלי לחשוב איפה יש מרחב מוגן

אני מתגעגעת ללשמוע מוזיקה בשתי האוזניות ולא באחת, כדי לשמוע אם יש אזעקה

אני מתגעגעת לבית שלי, שאני לא בו מאז תחילת המלחמה

אני מתגעגעת לשיעורי הספורט שלי

אני מתגעגעת לחדר העבודה ולקליניקה שלי

אני מתגעגעת לעשיה מרובה ולוז מלא

אני מתגעגעת לקליניקה מלאה ולכל המתאמנים שלי, שחלקם לא פנויים כרגע לאור המצב

אני מתגעגעת ללנהוג בלי לפחד שבדיוק תהיה אזעקה

אני מתגעגעת ליכולת להתהלך ברחוב ולהרגיש בטוחה ומוגנת, בלי פחד מטילים על הראש

אני מתגעגעת לעסק שלי שהתדלדל נורא מאז המלחמה, כי אין מסגרות ואין פרטיות ואין מרווח נשימה

אני מתגעגעת לחברים שלי שבקושי יוצא לי לראות מאז שהכל התחיל

אני מתגעגעת למשפחה שלי ולאחיינים המתוקים שלי

אני מתגעגעת לימים שהמוח לא טרוד בטילים ואזעקות והתרעות

אני מתגעגעת לבית החלומי שהייתי צריכה לעבור אליו,

מתגעגעת לציפיה לטיסה שאמורה להיות באפריל וכנראה שלא תהיה

מתגעגעת לפנטזיות על המדינה שקיוויתי שישראל תהיה

מתגעגעת לנאיביות שלי ולתמימות, לאמונה שיהיה ניתן לקיים בארץ הזו חיים נורמליים, וממש ממש תכף המלחמות ייגמרו

אני מתגעגעת לתחושת חיות ולשמחת החיים

אני מתגעגעת לתחושת אונים

לעבודת עומק עם אנשים

אני מתגעגעת

ואני רוצה להתגעגע

בלי שיגידו לי שאני פרימדונה בכיינית, כי זו מלחמה דה לוקס

ובלי שיגידו כולם שצריך חוסן

ובלי אנשים שיקטינו את רגשותיי וגעגועיי כשישוו אותו לכאבם או להדחקתם את המצב, כי ככה זה במדינת ישראל וכולם חווים הישרדות

אני רוצה לרגע להיות האדם הפשוט, אזרח העולם, שלא צריך לחיות וליפול על חרבו

ופשוט להתגעגע לדבר הפשוט והנורמלי הזה

שנקרא חיים