השלכות המלחמות

השבוע הסתבר לי שעדיין לא התגברתי.

לא התגברתי על השביעי באוקטובר ולא התגברתי על מלחמת איראן השניה (אולי כדאי בכלל למהר לפני שתגיע השלישית)

וזה אבסורד על פניו, כי לא איבדתי אף אדם יקר לי בשביעי, וכן, אפשר להגיד שזה יחסית היה רחוק ממני, ועדיין, אני מוצאת את עצמי לאחרונה חווה מעין פלאשבקים לסרטונים שראיתי, לדברים שהראו בחדשות, נזכרת ברגעים מפחידים, עצובים וכואבים מנשוא, בכאב ובטראומה הקולקטיבית שכולנו סוחבים.

תמיד הרגשתי שאנשים שחווים צלקות דומות מבינים אחד את השניה ברמה שאף אדם אחר לא יבין. ופתאום, כולנו חווינו את אותה הטראומה, אותו השוק, הכאב, הזעזוע. פתאום כולנו היינו בזה ביחד, במעגלי קרבה שונים, אך עדיין, כולנו ביחד הרגשנו וחלקנו את הכאב, יכולנו להסתכל לאנשים בעיניים, להרגיש את הלב שלהם, ולדעת שהם מרגישים בדיוק בדיוק כמונו.

שלוש שנים עברו ואני עדיין לא מסוגלת להבין שהדברים הנוראיים האלו באמת קרו במציאות, שזה לא סרט אימה/פעולה הוליוודי, שזה באמת המציאות שלנו כאן.

כל מה שהיה בשביעי ובשנים שאחרי, הטילים הנוראיים שהקריסו בניינים שלמים, ואני בכלל בכלל לא יכולה לדבר על השביעי, על החטופים ועל כל מה שהיה שם, כי באמת, אני מרגישה שעוד לא התחלתי לעכל את זה.

עדיין לא השתחררתי.

ואחרי שלוש השנים האלו, המלחמה השניה עם איראן ממש שברה אצלי משהו גדול בתפיסה על החיים כאן, שאלות מהותיות וקיומיות, האם כך אני רוצה להעביר את חיי, האם אני מאמינה שבאמת אפשר לחיות פה בשקט יחסי, האם אלו החיים שאני מאחלת לעצמי?

ידעתי שהיה לי לא פשוט באותה התקופה, אבל אני חושבת שלא הבנתי כמה.

כי בחודשים מאז משהו השתנה. אני ממשיכה לחיות את חיי כאילו הכל בסדר, אבל לאחרונה אני מבינה שזה לא.

משהו בתוכי עדיין מאד כואב ושבור,

משהו בי עדיין צריך להתאבל ולכאוב, משהו בי עוד לא חזר לגמרי

זה רודף אותי

הכאב הזה והלב שנשבר עדיין שבור לרסיסים

ההבנה שיש רוע כזה בעולם, הבנה שדברים כאלו יכולים לקרות כאן, הבנה שאנחנו לא כל כך חזקים ושמורים כמו שתמיד הרגשתי

בשלוש השנים האחרונות קרו דברים שלא חשבתי שיכולים לקרות.

והעצב הזה הולך איתי ביום יום

גוזל ממני אנרגיות, חיות, שמחה

ואני כותבת על זה כי רק השבוע הבנתי את זה באמת

וכי אני רוצה לנרמל את זה

וכי אני תוהה האם אני היחידה שחווה את זה עדיין, אחרי "כל כך הרבה זמן"...