כל כך הרבה שנים שמתי על עצמי את התחפושת הזו של "אני בסדר"

אני כאחד האדם

הדבקתי חיוך על פניי ויצאתי לרחוב

דיברתי עם אנשים, עם חברים, עם הקרובים אלי ביותר.

נראיתי כאילו הכל בסדר, אני מחייכת, טוב לי, אני שמחה ורגועה, ובפנים הכל סער ובער.

אף אחד לא שם לב

כל כך הרבה שנים הסתרתי את מי שאני

את הרגישות שלי

הכאבים שלי

הפוסט טראומה שלי

העוררות שהיתה כל כך חזקה.

כל כך הרבה שנים הסתרתי חלקים ממני,

מאחרים ומעצמי

התביישתי במי שאני

ובמה שאני לא

במה שמטרגר אותי וקשה לי

ובשקט שמווסת אותי ומרגיע

חשבתי שהקשיים שלי אומרים שמשהו בי לא בסדר

חשבתי שלאנשים יהיה מה להגיד

אך ככל שקיבלתי את עצמי כמו שאני הבנתי

שהאנשים שאוהבים אותי אוהבים אותי בגלל השריטות, בגלל הצלקות, בזכות הקשיים וההתמודדויות

הבנתי שאלו הדברים שמייחדים אותי ונתנו לי את המעלות הגדולות שלי

למדתי לכבד את עצמי ולא להסתיר

ודווקא שם

הקשיים הפכו להרבה יותר קטנים