לשחרר את הפנטזיה

כל חיי הסתובבתי עם הפנטזיה של מי אני אמורה להיות.

שיום אחד אני אקום בבוקר ואני אהיה אחרת, לא יכאב לי שום דבר, אהיה תמיד שמחה, מאושרת ונינוחה, ושכל הבעיות והכאבים ייעלמו מחיי.

לפנטזיה היו שני היבטים:

היבט ראשון - תקווה. הפנטזיה החזיקה את התקווה שאם אמשיך להתפתח ולעשות עבודה פנימית אצליח להגשים אותה.

היא היתה הכוח המניע שלי להתמיד ולהמשיך בדרך במשך השנים. היא גם לקחה ממני המון אנרגיה ומשאבים (בהתחשב בעובדה שפנטזיה זה מקום שאי אפשר באמת להגיע אליו).

ההיבט השני - ייאוש וכאב גדול. כי זו פנטזיה, איזו תמונה מושלמת שהצגתי לעצמי שלא יכולה להתממש במציאות. ואחרי שנגמרו כל האנרגיות שבזבזתי כדי להגיע לפנטזיה, חזרתי מרוקנת להתמודד מחדש עם המציאות, שהפנטזיה לא אמיתית, ושקעתי בתוך בייאוש וכאב גדול.

אלו שני צדדים של אותו המטבע.

שני ההיבטים מבוססים על אשליית הפנטזיה כשהדלק שלה הוא אנרגיה מוגבלת כשאין שום תחנה למילוי בדרך למקום שלא קיים.

ואז הגיע אחד מרגעיי הייאוש הגדולים ביותר שחוויתי.

הכאב היה כה גדול עד שלא נותרה לי ברירה אלא לחוות אותו במלוא עוצמתו.

שם קיבלתי את המתנה הגדולה ביותר שיכולתי לבקש. קיבלתי את החופש שלי.

בפעם ההיא שחוויתי את הייאוש, הבנתי שהפנטזיה לא קיימת וההיאחזות שלי בה קשורה לרצון שלא יכאב לי יותר.

הבנתי שיש בתוכי כאבים שעדיין כאן ואולי ישארו איתי כל חיי, והמחשבה הזאת שיום אחד הם לא יהיו או שאני אהיה אחרת היא לא באמת אפשרית.

הציפיה שיום אחד לא יכאב לי לעולם או שאני לא אפחד היא לא אמיתית.

זו מי שאני, עם כל הצדדים היפים והכואבים.

עם כל הזכרונות והצלקות שאיתי.

הפנטזיה לא לוקחת בחשבון את הכאבים שלי והסיפורים שמלווים אותי מינקות.

היא לא לוקחת בחשבון את כל הצלקות שאני סוחבת איתי ממהלך חיי

היא לא לוקחת בחשבון את הפחדים שלי, שברונות הלב, התסכולים, העצבות, האמפתיה, הרגישות, האכפתיות.

היא לא לוקחת בחשבון את כל מה שהפך אותי למי שאני.

כל המנגנונים וההתניות שלי, כל הפחדים, הם אלו שהפכו אותי למי שאני היום.

אז אם קיבלתי את העובדה שהפנטזיה היא לא אמתית ושדברים לא פשוט ייעלמו, ואם קיבלתי את זה שאני מי שאני וזה הכאב שאני חווה כרגע, השאלה התהפכה - מה אני כן יכולה לעשות כדי שיהיה לי יותר קל ביום יום? מה יכול להקל עלי אפילו קצת?

עם ההבנה והשאלה הזאת הגיעה הקלה.

במקום להשקיע את כל האנרגיה שלי בלרדוף אחרי הפנטזיה ואחכ לגלות שאני עדיין אני רק שלא נותרה לי אנרגיה לשום דבר, השקעתי את כמות האנרגיה שבי כדי לטפל בי ביום יום, להקל על הסבל והכאב שלי מתוך הבנה שאני לא יכולה לשנות אותו. זה מה שיש. אני אחראית לחיי ואני לא תמיד יכולה להשפיע על מה יקרה במציאות, אבל אני כן יכולה להשפיע על רמות הכאב והסבל שלי.

וכך הייאוש שליווה אותי שנים רבות מחיי התפרק.

הרי הייאוש נוצר מתוך מאבק בכאב ומתוך אחיזה באיזו תפיסה, מחשבה, אמונה, פנטזיה כלשהי, משהו שאנחנו מתנגדים אליו ונאבקים בו בתוכנו, איזו מחשבה שאומרת שמה שקורה במציאות או מי שאנחנו זה לא מה שאמור להיות. וכשאנחנו ממשיכים להחזיק בתוכנו את ההתנגדות הזאת, אנחנו חווים את הייאוש.

הייאוש נובע מתוך מאבק עם הפגיעות.

ברגע שנסכים לשחרר את האחיזה והציפיה הזאת ונפסיק להיאבק ( = נסכים לחוות את הכאב שמתחת למאבק) - נגיע לקבלה, להשלמה. נפגוש את החמלה, גם את העצב והכאב.

נוכל נפגוש את עצמנו כפי שאנחנו באמת, ולא כפי שאנחנו חושבים שאנחנו אמורים להיות.

וכשנראה אותנו כמו שאנחנו, שם נוכל לייצר משהו אחר במציאות ונראה כמה אנחנו יפים בדיוק כמו שאנחנו. עם כל הכאבים הישנים, המנגנונים והתפיסות שלא מיטיבות איתנו. כי כרגע הם חלק מאיתנו. וכן, יש לנו אפשרות לרפא את המקומות האלו, אל תתבלבלו! פשוט לא מתוך מאבק או התנגדות. אלא מתוך קבלה. מתוך הסכמה לפגוש את המקומות האלו בתוכנו, מתוך מקום שרואה אותם ונותן להם את כל המקום והריפוי שהם מבקשים. מתוך אהבה וחמלה לכאבים שלנו וגם למקומות שאנחנו עדיין לא מצליחים לפרוץ בחיינו.

דווקא שם נמצא את החמלה האמיתית כלפי עצמנו.

נמצא את הדרכים לעזור ולהקל על עצמנו בתוך הסיטואציה. כי אנחנו כבר באותו הצד. אנחנו לא נאבקים. כל החלקים בתוכנו מסכימים, גם לכאב וגם לרצון להרגיש יותר טוב ולטפל בעצמנו. לא מתוך כוחנות. מתוך אהבה. מתוך קבלה. מתוך הפגיעות.

דווקא כשהסכמתי לקבל את הכאב, הפחד והפגיעות שבתוכי, מצאתי את החופש האמיתי.

למדתי להיות עבור עצמי ברמות יוצאות דופן.

למדתי את האחריות שיש לי לטפל בעצמי לא משנה מה קורה לי במציאות.

הרי תמיד נחווה פחד, כאב, עצב, תסכול וחוסר אונים.

כשיש לנו את הכלים לתמוך בעצמנו מול מה שקורה בתוכנו, כשאנחנו מסכימים לקבל את מי שאנחנו ואת מה שאנחנו חווים בלי אג'נדה מסויימת מול המציאות,

שם אנחנו חופשיים.

שם האושר שלנו נמצא.

אז כשהסכמתי לשחרר סוף סוף את הפנטזיה (ותאמינו לי, זה לקח זמן...)

מצאתי את החופש  

וחיי נהיו הרבה יותר שלווים