ממנטו

הפעם הראשונה שראיתי ממנטו היתה בגיל 15.

ישבתי בחדרי הקטן על הכורסה הלבנה הקטנטנה שנכנסה בדיוק ברווח שבין המיטה לשולחן וצפיתי בטלוויזיה הקטנטנה והשמנמנה שלי, 21 אינץ', עוד לפני עידן הפלזמות הדקיקות. ישבתי על הכורסה וצפיתי בסרט, ואני רק זוכרת שכשסיימתי אותו פי היה פעור לרווחה. על אמת.

לא הבנתי מה לעזאזל ראיתי ומה זה הסרט החכם הזה שמוציא אותך עם כל כך הרבה סימני שאלה, שמערער על כל מה שחשבת שנכון וגם בסוף אתה רשאי לבחור איזה אמת שרק תרצה. אני זוכרת שלא ידעתי מה לעשות עם עצמי ופשוט צלצלתי לחברה שתעזור לי לעכל את הפלא הזה.

עד היום זה הסרט האהוב עלי בכל הזמנים.

ראיתי אותו כל כך הרבה פעמים עד שאין לי מושג מה המספר המשוער הראוי שיכולה לכתוב.

ועדיין כל פעם שאני רואה אותו אני נגנבת מחדש.

יש בו משפטים כל כך יפים כמו

 "how can I heal if I can't feel time" או "אני חייב להאמין בעולם שמתקיים מחוץ למוחי... אני חייב להאמין שגם כשאני עוצם עיניים העולם ממשיך להתקיים" "כולנו זקוקים לזכרונות שיזכירו לנו מי אנחנו ואני לא שונה מאחרים" או הדיאלוג המושלם עם נטלי שחשבתי לצטט אבל אחסוך לכם מהחפירות המיותרות.

הכאפה הכי גדולה מהסרט שאליה הכי התחברתי, היא שהכל בראש, שזה המשפט שרציתי לקעקע בהשראת הסרט כשהייתי בת שש עשרה. איזה כיף שחיכיתי עם הקעקוע...

אבל המסר נשאר.

כמה התודעה שלנו היא דבר מתעתע.

כמה אנחנו שרויים בנרטיבים של חיינו, כמה אנחנו לא באמת יודעים מה האמת ומה לא.

והאם יש בכלל אמת, ואיפה היא נמצאת

בדיעבד אני מבינה כמה אני מזדהה עם הסרט הזה, כמה גם התודעה שלי היתה תעתוע אחד גדול, כמה מנגנוני הדחקה והכחשה וניתוק יכולים להיות חזקים, כמו אובדן זכרון והתניה.

כמה אנחנו יודעים להתנות את עצמנו כדי לא לפגוש כאב.

הסרט משחק לי בראש ובתודעה כל פעם מחדש

ואם יש מישהו שלא ראה את הסרט המיוחד והנדיר הזה - אין זמן טוב כמו עכשיו.

אז אם אתם רוצים סרט שיגרום לכם לחשוב, ממליצה לכם לראות את הסרט הנהדר הזה ולקחת אותו לדיון העמוק והפילוסופי שהוא דורש