מפוגענות לריפוי
- עירית פרידמן
- 7 ביולי
- זמן קריאה 3 דקות
כותבת את הפוסט בהרבה עדינות וחמלה, ואמן שתקראו אותו כך גם אתם!
אנשים לא מטופלים פוגעים באנשים אחרים.
כשאני אומרת אנשים לא מטופלים אני לא מתכוונת לאנשים שלא הולכים לטיפול, אלא לאנשים שלא מטפלים בעולמם הרגשי, אנשים שלא מתבוננים פנימה או מטפלים ברגשותיהם בלי לצפות שהסביבה תפתור את בעיותיהם ותיתן מענה לצרכיהם הרגשיים.
(כמובן שאנחנו לא צריכים לפתור את כל בעיותינו לבד ולא להיתמך!! הכוונה היא לא להשליך אותם על אחרים)
אנשים יכולים להיות בטיפול שנים ועדיין לא להיות מטופלים, ואנשים יכולים לא להיות בטיפול ולדעת לטפל בעצמם. להיות אדם מטופל קשור ליחסים שלנו עם עצמנו, ליכולת להתבונן פנימה, לקחת אחריות על עולמנו הרגשי ולענות על צרכינו הרגשיים.
היכולת לטפל בעולמנו הרגשי קשורה למשתנים רבים ונבנית מילדותנו המוקדמת. מגיל צעיר כשאנחנו מקבלים מכה מהשולחן אומרים לנו לתת לו מכה בחזרה ולומר פויה. מלמדים אותנו להחזיר למי שפוגע בנו, שאם כועסים עלינו זה כי עשינו משהו לא בסדר. לא מלמדים אותנו להכיל את עולמנו הרגשי ולטפל בו. לא מלמדים אותנו יחסים בריאים עם העולם הרגשי.
לכן רבים מאיתנו לא יודעים לטפל ברגשותינו וזה משפיע עלינו ועל מי שסביבנו.
לפעמים נפגע באחר ללא כוונה רעה, אלא מתוך תקווה, רצון או אמונה שמישהו אחר אמור להחזיק את עולמנו הרגשי.
ובגלל שכולנו בני אדם, כולנו מופעלים ומטורגרים וכולנו פוגעים ללא כוונה. כולנו.
כשאני מדברת על פוגענות אני מדברת על משך, עוצמה ותדירות גבוהים ועל היכולת לאחר מעשה להקשיב לצד השני ולהבין אותו, לשוחח על הדברים בצורה מיטיבה, לקחת אחריות, להתנצל ולייצר שינוי.
גם אני הייתי פוגענית מאד. בשנים שלא הייתי מטופלת ועולמי הרגשי היה סוער ולא מווסת, הייתי משוכנעת שאם אני מרגישה משהו, לא משנה מה, זו אשמת האחר ש"גרם לי" להרגיש כך. הייתי כועסת, מאשימה וחושבת שהוא מקור הבעיה. הייתי אדם די פוגעני והיום אני מסתכלת על זה בהרבה בושה וחרטה.
ואז עולמי הרגשי קרס עד שלא יכולתי להכיל יותר כלום והגעתי לטיפול היחיד בין אלפי טיפולים אחרים שניסיתי שבאמת עשה הבדל משמעותי ועזר לי באמת לטפל בעצמי.
לראשונה בחיי הבנתי שמה שאני מרגישה וחווה לא קשור לצד השני, גם אם המופעלות שלי יוצאת מולו. עברתי דרך חתחתים כדי לטפל בעולמי הרגשי, ללמוד להכיל אותו ואת הסערות הרגשיות שחייתי בהן, פיתחתי חוסן להכיל רגשות לא נעימים בלי להאשים ולהכאיב לאחרים, ובעיקר למדתי לייצר בטחון פנימי עמוק ומעמיק בתוכי.
אנשים שלא מטפלים בעולמם הרגשי עיוורים למקומות האלו בדיוק כמו שאני הייתי, גם כשכוונותיהם הכי טובות שיש.
הם יכולים לחשוב שהסביבה אחראית לרגשותיהם הלא נעימים, וזה לא נכון.
אנחנו אחראים לעולמנו הרגשי. לכל רגש, נעים או לא.
חשוב לציין שאנחנו לא אשמים במה שאנחנו מרגישים, כל רגש הוא בסדר ולגיטימי! אין רגש לא לגיטימי, מותר לנו להרגיש הכל!
מותר ואף רצוי לבקש תמיכה, מותר לנו להיעזר, זה בריא וטוב וחשוב!!
לצד זה אנחנו אחראים לטפל ברגשותינו בלי להשליך אותם על האחר, כי ההשלכה הזו יכולה ללא כוונה להיות פוגענית עבור הצד השני.
הפוגענות שיוצאת ללא כוונה רעה (ואני באמת יודעת שאין כוונה לפגוע באיש) מתחילה בציפיה שהאחר יעשה את עבודת ההכלה הרגשית עבורנו.
במציאות האחריות היא עלינו.
עלינו ללמוד להכיל את רגשותינו
עלינו ללמוד לבקש תמיכה או עזרה בלי לדרוש או להאשים.
זה מצוין לשתף כשמשהו לא עובד או פוגע ולבקש תמיכה, אך האומנות היא לעשות זאת בלי להתכוון שהצד השני יעשה את מה שאני רוצה איך שאני רוצה.
לצד השני מותר להגיד לנו לא, מותר לו גם לדאוג לעצמו.
יש לנו אחריות לעולמנו הרגשי ולתגובתנו לסיטואציות, וכשאנחנו לא מטופלים אנו נוטים להשליך את זה על אחרים בדרכים שיכולות להסב נזק וכאב לשני הצדדים.
אז עם יד על הלב, כמה אתם מטפלים ודואגים לעולמכם הרגשי וכמה אתם מאשימים ומצפים מהסביבה לפתור לכם את הרגשות הלא נעימים?
תגובות