עדינות

רוב חיי התחמקתי מלהודות או לאפשר לעצמי להרגיש את העדינות שבי. יותר נכון שנאתי את העדינות הזאת.

כשהייתי ילדה ניסיתי להסתיר אותה. גידלתי בתוכי ילדה פראית שתפקידה היה להגן על העדינה שבתוכי, ליצור לה חזות קשוחה ומאיימת, שלפעמים נראית קלילה ואדישה, לפעמים מלאת בטחון עצמי ולפעמים חדה ותוקפנית, רק כדי שלא יראו את העדינות, את השבריריות. כי עדינה בעיני היה להיות שברירית, להיות פגיעה, קטנה. חלשה.

ככל שהזמן עובר ואני מגלה את העדינות שבתוכי, אני מאפשרת לה להיות, גם לגדול ולצמוח, ופתאום אני רואה את העוצמה שיש בעדינות הזאת. עוצמת הרכות.

יש הרבה עוצמה ברכות הזאת.

הרבה ריפוי בתוך העדינות, בתחושות האלו.

פתאום אני מקבלת את העדינות הזאת בתוכי.

יוצא ממנה פרץ של תחושות נעימות, פרץ של אהבה, פרץ של חמלה,

של יכולת להיות עבור אחרים ולמענם, ממקום מאד שקט, מאד שלו, מרפא.

פתאום הפידבקים שאני מקבלת על העדינות הזאת, הם לא הפידבקים הדורסניים שחשבתי שאקבל.. אלא פידבק של וואו. של כמה עוצמה יש בעדינות הזאת.

זה חלק ממני

חלק ממי שאני

אולי למראות מסויימות שיראו אותי, שעוד לא התחברו לעדינות שבתוכם, יראו זאת אחרת

אבל היום אני כבר יודעת, להיות עדינה עבורי זאת עוצמה.

צריך הרבה כוחות ותעצומות נפש להוריד ולקלף את השכבות כדי להגיע לעדינות ולאפשר לעצמי להשאר שם, חשופה, נטולת מגננות

הרבה בטחון ואהבה עצמית, הרבה טראסט, בי וביקום, כדי לדעת שאני יכולה להיות עדינה, ויחד עם זאת - לשמור עלי ולאהוב אותי. לאפשר לי להיות חופשיה בעולם.

לדעת שגם הרכות מביאה אהבה, חופש ועוצמה.

העדינות מכילה בתוכה את היכולת להתמסר

להרפות

לעצום עיניים וליפול אחורה

היום אני רואה ומבינה

שהעדינות היא לא חולשה

היא עוצמה גדולה