על הבית שבפנים

כשהייתי ילדה וחזרתי לבית הורי מבית ספר/חברים, היה לי את המנהג הזה, עוד מהרחוב הסמוך, כבר להתכונן ולשלוף את המפתחות של הבית, להחזיק אותם ביד.

היום קרה לי אותו הדבר..

חזרתי הביתה ברגל מחברה, וכבר כשהגעתי לרחוב הסמוך לביתי הוצאתי את המפתחות והחזקתי אותם.

צף בתוכי הפלאשבק הזה מהילדות, ופתאום הבנתי שאני מרגישה שאני חוזרת הביתה.

פעם מאד פחדתי להיות לבד עם עצמי.

עברתי מהבית של ההורים שלי ישר לבית עם בן זוג בלי לשאול יותר מדי שאלות.

הקמנו בית כזוג, ה"מטרה" (הסמויה) שבי היתה לגור איתו, משמע לא להיות לבד.

כשקשר מבוסס על חוויה כזאת, של הימנעות מהלבד, הוא כבר מקבל תכלית שאינה ישרה.. הקשר הופך להיות למשלים חוסרים, חצי + חצי = שלם, שזה כמו 1+1=1 . הוא לא החוויה האולטימטיבית של 2 אנשים שלמים ומלאים מתוך עצמם, שמתוך המלאות שלהם מעוניינים בקשר וזוגיות מיטיבה.

ואכן, כך הקשר היה נראה.

חיפשתי מענה לצרכיי הלא-מסופקים, חיפשתי את האביר על הסוס הלבן שיושיע אותי מהכאב, מהפחד, מהבדידות, שיכיל ויחבק כל הזמן. כדי שלא אתקל בכאב ובחוסר.

וכשמחפשים בעולם החיצון ביטוי ל"מושיע" לעולם הפנימי, משהו שם לא עובד.

בתוך המסע הקצר-ארוך שעברתי, למדתי להכיר את עצמי. לאט לאט גם לאהוב אותי, לכבד אותי, להכיר את הגבולות שלי, מה אני רוצה, מה אני אוהבת, מה אני מוכנה לעשות, מה זה זוגיות בעולם מבחינתי. לאט לאט בחנתי בתוכי מה זה החצי הזה, המקום שאני מרגישה את החוסר. למדתי להתחבר איתו, להרגיש אותו, להיות איתו, לאהוב אותו, להכיל אותו, לקבל אותו באמת, להיות אימהית כלפיו.

למדתי להכיר אותי. לאט לאט, כשגיליתי אותי, גיליתי גם כמה אני נפלאה.. פתאום כבר לא כזה מפחיד להיות לבד... פתאום מאד כיף להיות בבית משלי, לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, איך שאני רוצה, להקשיב לעצמי, לנהל מערכת יחסים אוהבת ואכפתית באמת כלפי עצמי. הפכתי להיות החברה הכי טובה שלי. אני דואגת לי, רואה אותי, נהנית איתי...

אינספור שיעורים ולמידות, בכי, עוצמה וכאב, פחדים תסכולים וליטופים היו בתקופה הזאת, שגם עכשיו רק ממשיכה לגדול ולהשתדרג.

אך כשהוצאתי היום את המפתח ברחוב הסמוך, והלכתי איתו ברחוב, באמת הרגשתי שאני חוזרת הביתה..

הבית הוא אני

שבת שלום :)