פעם חשבתי שלהיות טובה במה שאני עושה זה להיות מושלמת ולא לכאוב יותר.
היום אני מבינה כמה זה לא נכון.
כמה חשוב ההתמודדויות שלי.
להתייאש ולצאת מהhיאוש.
לכאוב וללמוד איך לטפל בעצמי כמו אמא אוהבת.
לכעוס מבלי להשתלח.
זה מה שהופך אותי למאמנת טובה.
כי אני יודעת את הדרך. אני צועדת בה.
אני יודעת כמה זה קשה לפרקים, כואב, לא הגיוני.
אני יודעת כמה כוחות יש בכל אדם שעדיין בהזדהות גדולה עם הרגשות והמנגנונים שלו.
עברתי הרבה בחודשים האחרונים.
בכלל אני במסע התפתחות משמעותי כבר הרבה שנים.
החודש הזה שהגיע לשיא הפיק, איפשרתי לעצמי להוריד את הראש עוד קצת. להיכנע עד הסוף ולא לפעול. לא לזוז לשום מקום מתוך חוסר אונים או פחד, אלא רק להיות עם החוויה עצמה.
פתאום מצאתי הנאה בשקט, במנוחה, בזמן לעצמי ולתחביבים שלי שלא היה לי הרבה זמן.
אני מרגישה שאני אוגרת כוחות אחרי החודשים המאד קשים שכולנו עברנו, נזכרת במהות שלי, במי שאני ומה שאני, בתשוקה שלי למקצוע ולמהות, הייעוד והיצירה שלי בשנים הקרובות. עם הרבה רעיונות חדשים ורצונות לעשיה.
מהמקום הזה אני יכולה להודות על התקופה הלא פשוטה שעברנו ומסכימה לקצור את הפירות. להרגיש את השיוף במי שאני ולצאת עם עדכון הגרסה שלי.
אז אם אתם מכירים מישהו או מישהי שמעוניינים לעבור תהליך רגשי, שרוצים לקחת את המושכות על חייהם לידיהם, שרוצים ללמוד כיצד לטפל בעצמם ולהיות חופשיים מול כל רגש, חוויה או נסיבות שנקרות בדרכם - מוזמנים לשלוח לו את המספר שלי :)
