כמאמנת רגשית, אני שומעת לא פעם את התפיסה הזו שללכת לטיפול/אימון אומר שאתה חלש או לא יכול להתמודד. וזה תמיד היה נשמע לי כל כך מוזר.
הרי כמה עוצמה יש בלטפל בעצמך?
כמה עוצמה ואומץ דרושים כדי להסכים לעשות בדק בית ולהתבונן על חייך מפרספקטיבה שונה? להסתכל פנימה ולהגיד - אני רוצה יותר. מגיע לי יותר. ואני אעשה מה שצריך כדי להגיע לשם.
כמה עוצמה ואומץ דרושים כדי להסכים להיות פגיע וחשוף מול אדם אחר, כל אדם.
כמה עוצמה ואומץ דרושים בלהרגיש את מה שבאמת מתחולל בתוכנו. בלפגוש את הפחדים הכי כמוסים, התפיסות הכי בסיסיות והכאבים הכי לא מדוברים שבתוכנו.
כמה אומץ דרוש בלהשתנות.
בעיני זה הדבר החזק והאמיץ בעולם.
להתבונן פנימה.
להכיר את עצמנו.
ללמוד לטפל במה שלא עובד בחיינו וליצור את המציאות שאנחנו באמת רוצים, גם אם זה מפחיד, לצאת מהמוכר והידוע מתוך חופש שחרור שמחה ואהבה.
לקחת אחריות אמיתית על החיים שלנו, על המחשבות, הרגשות, השיח הפנימי והתפיסה.
לדעתי האומץ הזה נמצא בכל אדם.
מעטים יודעים על חוויות הילדות שלי שהובילו אותי לרצות ללכת לטיפול בילדות.
מעטים יודעים על המסע המטורף שעברתי עם עצמי בשנים שעברו. על שנים של התמודדויות, כאבים, קושי וצמיחה.
אני אישית לא הרגשתי שלצאת למסע שעברתי היה אמיץ. הרגשתי שהוא הכרחי. הרגשתי שלא היתה לי ברירה.
אבל יש אנשים שמרגישים אחרת.
יש אנשים שרוצים לשנות אבל גם יכולים להמשיך לחיות ולתפקד כפי שהם, גם במחיר של חיים בפשרה. שחוששים לפתוח כל מני חלקים בעצמם כי הם יכולים לפגוש כל מני רגשות ותחושות, פחדים וכאבים שהם מעדיפים להימנע מהם. בדרך כלל אלו המקומות שתוקעים אותנו מלהשיג את מה שאנחנו רוצים. ודווקא כשנאפשר לעצמנו לגעת בהם - נגיע למקום הזה שאנחנו רוצים.
להקשיב לרחשי הלב, לקולות הקטנים בתוכנו שאנחנו מפחדים להקשיב להם או לתת להם מקום כי הם יכולים להוביל לדרך שאנחנו עוד לא מכירים - זו עוצמה. והם יכולים להוות את פריצת הדרך שלנו.
דרוש הרבה אומץ להסכים להתבונן פנימה. לצמוח מקושי וכאב. להסכים לחוש כאב ופחד.
דרוש הרבה אומץ להתבונן פנימה וליצור שינוי מהותי.
ואני יודעת שהאומץ והעוצמה האלו נמצא בכל אחד.
ויש ביכולתנו לעמוד מול הפחדים וליצור חוויית חיים אחרת.
