אנשים אומרים שהם רוצים לשנות את חייהם, אבל האמת? הרבה אנשים לא מוכנים להתמודד במה שזה כרוך.
שינוי זה דבר סופר מפחיד, גם אם השינוי הוא חיובי, גם אם אנחנו סובלים וזה הדבר שאנחנו הכי רוצים בעולם
זה מפחיד כל כך מכמה סיבות:
האחת - הסבל והכאב שלנו הופך להיות חלק מהזהות שלנו. אנחנו מכירים את עצמנו לפיו, אין לנו מושג איך יכולים להראות חיינו בלעדיו. גם אם זה סבל איום ונורא - אנחנו רגילים אליו ומכירים את חיינו איתו. כאילו אנחנו לא רואים אופציה לחיים בלעדיו. הוא הופך להיות חלק מאיתנו.
השני - שינוי מצריך התמודדות.
כל סבל נובע ממשהו. וכדי לייצר תנועה ושינוי אנחנו עלולים לפגוש את השבר הזה שנמנענו ממנו כל חיינו - המקור לסבל.
זה יכול להיות נורא, זה יכול להיות סופר כואב. אבל בצד השני של הכאב הזה שמכתיב את חיינו נמצא החופש. השחרור. השינוי.
מכירים את זה שמישהו מקבל את מה שהוא תמיד רצה ונבהל?
יצא לי לראות את זה מספר פעמים, גם על עצמי וגם מול מתאמנים שלי. הבהלה הזו שעולה כשהדבר שהם רוצים קורה במציאות. הרי הדברים שאנחנו רוצים ואין לנו לא קורים מסיבה מסויימת, כי יש שם משהו מפחיד, כי אנחנו לא מאמינים בעצמנו או לא חושבים שמגיע לנו, כל אחד והסיבה שלו. אז כשזה מופיע זה כמו התנגשות עולמות - הגוף מגיב, התודעה מסלקת את האפשרות ואנחנו מוצאים את הדרך להחזיר אותנו לאותה נקודה בה היינו - הביצה הבטוחה והחמימה שלנו, שאנחנו מדברים על הדבר, רוצים אותו, כואבים שהוא לא שם, אך לא חווים אותו במציאות ומתמודדים עם ההשלכות שלו.
המורה שלי, נטאלי בן דוד, תמיד אומרת שחופש זה דבר נורא רציני, ואני מאד מסכימה איתה.
טרנספורמציה זה כבר רציני. זה לא בהכרח דבר שקורה ונופל עליך משמים.
טרנספורמציה מייצרים, בצעדים קטנים ובטוחים של קרבה, נשימה ומפגש עם פחד.
אני כותבת את הפוסט הזה מכמה סיבות.
גם כי יצא לי להיות עדה בדרך ישירה או עקיפה למקרים שבהם היו כל התנאים לטרנספורמציה ושינוי אמיתי והם החליטו לדחות את זה, שזה נורא מעניין בעיני. לרצות לשנות מבלי לייצר שינוי.
וגם כי אני עדה לטרנספורמציה שלי, ושל המתאמנים המופלאים שלי, ואני נרגשת כל פעם מחדש.
שינוי זה סופר מפחיד.
הוא יכול להעלות הרבה כאב
אפשר גם להתאבל על האדם הזה שתמיד חשבת שאתה, וסוף סוף גילית שאתה חופשי ממנו הרבה יותר.
אתה גם לא תדע מי תהיה בהתחלה.
אבל אתה תמצא את זה.
אם תבחר באמת לצמוח
