פעם כשהייתי לבד לא הרגשתי קיימת. הזמנים היחידים שהרגשתי את הקיימות שלי היתה כשהייתי בחברה עם אנשים. הייתי ניזונה מפידבקים מבחוץ כדי להרגיש חיה ונושמת, כאילו זקוקה לאישור שלהם ורק בסיבתם אני מתקיימת. וכשהייתי איתי לבד לא מצאתי את עצמי או את הקיימות שלי. הכל היה תפל, ריק ומשעמם.
כי האם משהו באמת יכול להתקיים מבלי שמבחינים בו? אם אף אחד לא מתבונן בקיימות שלי, האם היא באמת קיימת?
בחקירה שלי את השיעמום והריק שחוויתי הבנתי שהם כאן כי אני לא רואה אותי באמת, לא נותנת לעצמי את התוקף כקיימת. הייתי רחוקה מעצמי והיה לי מוזר להיות לבד.
ואז הבנתי שהיחידה שיכולה לתת לי תוקף והכרה בקיימות זו אני. וברגע שאראה את עצמי ככזו, קיימת בפני עצמי, כבר לא אהיה בודדה וחסרת משמעות. יהיה לי אותי.
וזה היה תהליך, להתחיל להכיר בקיימות שלי. לראות שכשאני איתי אני לא באמת לבד. לראות אותי כבעלת ערך מעצם היותי ולא רק אם אני עושה משהו.
בהתחלה זה היה מאד מוזר, כמו להכיר אדם חדש כשעוד מביך ואין ממש יחסים עמוקים, ולאט לאט ככל שעבדתי על כך התחברתי אלי יותר, נהניתי איתי יותר, גיליתי עוד ועוד דברים שאני אוהבת ושאני רוצה לעשות בזמני הפנוי. התשוקות והיצירתיות שלי החלו לעלות.
היום, גם אם אני נופלת לבד ביער (או בבית), אני לגמרי משמיעה צליל. גם בגלל קולות הזקנה שהתחילו לבקוע ממני וגם כי אני מכירה בקיימות שלי. גם כשנופלת וגם כשממש כיף וטוב לי ואני מלאה בתשוקה ויצירתיות לחיים. כי אין דבר חשוב וכיף מלאהוב את הזמן שלי איתי.
ובעיני זו המהות.
לראות את עצמי כשווה, ראויה ונספרת גם כשאין אף אחד בסביבה. שאני מקדישה זמן ליחסים שלי עם עצמי בדיוק כמו שאני מקדישה זמן ליחסים שלי עם החברים שלי, המשפחה שלי וכל אדם אחר שחשוב לי. שהערך והראויות שלי לא מתערערים כשאני בחברת עצמי. להפך.
コメント