There is a light that never goes out

באחת הנסיעות בפורטוגל נתקלתי בכיתוב המושלם הזה על אחד הגשרים. קשה לי לתאר את החיוך הענק שהתפשט על פניי כשראיתי אותו, את התזכורת היפהפיה הזו, וחשבתי לעצמי איזה מהמם מי שחשב על זה ואיזה כיף לכל אדם שנתקל בכיתוב וליבו מתעורר.

בחודש האחרון אני מתמודדת עם פרידה, וכמו רוב הפרידות היא לא פשוטה. היא כוללת המון פרידות קטנות מעבר לפרידה מהאדם: פרידה מעתיד מסויים, מפוטנציאל, מהרגלים, מרגעים שלא יחזרו. ואני כהרגלי, עושה כמיטב יכולתי לאפשר להכל פשוט להיות. לתת מקום לכאב שעולה, לעבד את מה שהיה, להודות על הטוב ולצמוח מהפחות. אני מזהה שאני רגישה יותר ועדינה יותר, לרגעים זו מתנה ולרגעים זה מכביד. אבל למזלי היכולת שלי לתמוך בעצמי נשארת מול כל דבר שאני מתמודדת איתו, ולמזלי יש לי מעגלי תמיכה מופלאים, משפחה וחברים, שתמיד תמיד שם.

ואיזו ברת מזל אני שאני מוקפת בכל כך הרבה אנשים מהממים לצידי.

לצד הכאב וההתמודדות, ודווקא ברגעים שאני קצת שוכחת, אני מקבלת תזכורות קטנות בכל מני צורות שמחממות את ליבי. שמזכירות לי את היופי, שבי, שבעולם, של מה שיצרתי בחיי. תזכורות לטוב ליבם של אנשים, לתמיכה של היקום בי, לעובדה שלא משנה מה אני לא לבד.

ממש כמו הגשר הזה, שבאותה הנסיעה הזכיר לי בדיוק את זה.

אני לא לבד

וכולנו באותה הסירה