מהסדקים יוצא האור

הרגעים שנשמתי נסדקה הם רגעים שצרובים בנשמתי וגופי חזק.

רגעים שאני זוכרת במיוחד, הרגעים החשוכים ביותר בחיי

שצף הכאב הכי גדול שחוויתי

ודווקא בשיא הכאב, בשיא העוצמה

יש שבריר שניה של רוגע ושקט

לפעמים זה דממה של מוות

מעין שקט כזה שהכל קופא במקום

ומשהו סוף סוף יכול להרפות

כי סוף סוף פגשת את האמת הפשוטה והכואבת

המלחמה הפנימית נפסקת כי אתה מפסיק להדחיק

מפסיק להתעלם מהכאב או לנסות לדחוק אותו הצידה

אתה מוכן לפגוש אותו במלוא העוצמה

ואם צריך למות בדרך אתה מסכים לנשמתך למות

אני מסתכלת על הרגעים האלו, על הסדקים הגדולים של נשמתי

רגעים שיצרו צלקת גדולה עד היום

אבל היום אני רואה אותם קצת אחרת

בסדקים האלו, במרווחים, נמצא האלוהים, כמו שאמרה לי פעם המאמנת שלי עדית.

על הקעקוע הזה חשבתי הרבה הרבה זמן. וכמו כל קעקוע אחר שלי, הגיע הרגע שהרעיון הבשיל לכדי מציאות.

בשנים האחרונות עברתי מהתמודדות עם הטראומה לחלק של ההחלמה ואיסוף השברים שנותרו כשהכל התפוצץ.

ובשנים האלו גיליתי שדווקא שם, בסדקים, נמצאות המתנות הגדולות שלי

שדווקא מהמקומות האלו אני יכולה לצמוח ולפרוח ולהפריח אחרים.

אני יכולה להתחבר למקומות מיוחדים ואישיים מאד

אני יכולה לרפא את עצמי והסביבה שלי

אני יכולה ליצור

אז בחרתי לקעקע על היד שלי בדיוק את זה

את הסדק היפה שלי, שלא הולך לשום מקום

ואת הפרח עירית שיוצא ממנו

מתוך הסדק

תודה שוב ל Hadar Bibas  המוכשר על סבלנות אין קץ והכלה עד שהגענו לסקיצה המדויקת שרציתי ועל הביצוע העדין והיפהפה