איך ממשיכים הלאה מטראומה?

איך נותנים לפצע להגליד ולא נשאבים לתוכו ונותנים לו לכלות אותנו?

אלו שאלות ששאלתי את עצמי כל כך הרבה מתוך השבר שלי

האם אפשר להחלים ממנו?

האם באמת אפשר להירפא?

במשך כל כך הרבה שנים חשבתי שאי אפשר ושאין תקווה.

הכאב וההתמודדות היו כל כך גדולים עד שלא השאירו מקום לחשוב אחרת.

עד שיום אחד הרגשתי אחרת.

אחרי שנים רבות של עבודה התזוזה כבר היתה מורגשת

והתקווה החלה לעלות, עד שלבסוף גיליתי שאפשר.

אפשר להחלים ולרפא.

זה יצריך הרבה עבודה, הצלקות יישארו אך אפשר להחלים.

השביעי באוקטובר העלה את כל שלבי התהליך שלי עם הכאב האישי שלי.

האוטומט שלי הוא להדחיק ולהתעלם כאילו הדבר הנורא לא קרה, וגם כאן, חודשים קדימה כשעוד המשיכו לדבר על היום ההוא בתקשורת הייתי בשוק כל פעם מחדש שזה מדובר ולא נשכח, כי כך הייתי רגילה להתמודד בחיי האישיים.

לשכוח ולהתעלם.

הטראומה הלאומית עוד כאן.

היא בוערת בעצמותינו

לכאב הזה אין סוף וגם לא יהיה

השבר הגדול יהיה בתוכנו לעד

אך לצידו נוכל להשתקם. כאנשים, כמדינה וכעם.

כמו כל טראומה, גם מזו ניתן לצמוח