אני לא נוהגת לטפל בחברים שלי, באמת שלא.

יש הפרדה מוחלטת בין חיי הפרטיים למקצועיים.

אבל פעם במיליון שנה הכוכבים מסתדרים בצורה משונה, וקסם מחדר האימון מתבקש במרחב חיי האישיים.

לפני כמה ימים מצאתי את עצמי יושבת עם חברה ומנחה אותה איך לטפל בעצמה, איך לייצר את החיבור הזה בינה לבינה, איך להפסיק להפנות גב לכאב ולהתחבר אליו בלי פחד.

שהינו שם אחת ליד השניה בספה, היא שכבה בעיניים עצומות ודמעות ואני ישבתי לצידה ואהבתי אותה הכי.

וראיתי ברגע הזה כמה זה מיוחד.

כמה הריפוי היחיד והגדול ביותר הוא ללמוד לתמוך בעצמנו.

כמה אנחנו זקוקים לראות את עצמנו, הרבה לפני שאנחנו זקוקים לאחר שיראה אותנו

כמה חמלה עצמית היא דבר מרפא

וכמה כאב אנחנו מחזיקים בתוכנו שכשאנחנו מפחדים ממנו ולא יודעים לתת לו מקום ולשחרר אותו הוא נשאר כלוא בתוכנו ומנווט את חיינו

ואני חושבת על התהליך שלי שעברתי במקום הזה, וכמובן חושבת על המאמנים המדהימים שלי שלימדו אותי בדיוק את זה בצורה יוצאת דופן (אורון שרון המהמם ועדית ורניק המדהימה)

שהריפוי העצמי לא מגיע מהאויר.

שאם אני רוצה להגיע לריפוי אמיתי עלי לעבוד בשביל זה.

עלי ללמוד עוד ועוד עד שאצליח לטפל בעצמי, לאהוב ולחמול את עצמי.

שזו דרך לעבור ועבודה לעשות, ואני יכולה לאשר שרק בשנים האחרונות אני קוטפת את הפירות שלה ומעבירה את הלימוד הזה הלאה, ומרגישה שכל פעם אני מבינה אותו יותר לעומק ויותר בעוצמה.

הריפוי נמצא בתוכנו ולא מחוצה לנו.

ותפקידי המרכזי כמאמנת הוא להראות את הדרך למי שמולי כדי שיגיע למקום הזה מול עצמו.

תודה לך חברה שלי יקרה על שנתת לי את האפשרות להיות איתך במקום הזה.

כי כשאת מרפאת את עצמך

זה מרפא גם אותי

ואת כולם