אני שוכבת על המזרן ועוצמת את עיניי

מכוסה בשמיכה כשלצידי עוד שתי שמיכות, שאל וסווטשירט.

מסביבי עוד חמישים אנשים לפחות.

אני מתרגשת. הרבה זמן לא הייתי בסשן.

המוזיקה מתחילה.

אני נושמת עמוק יותר ומהר יותר מהנשימה הרגילה שלי, מחכה לראות מה יקרה.

לאט לאט העקצוצים מתחילים. אני מכירה את החוויה הזו היטב.

אני רועדת מקור ולובשת את הסווטשירט, מתכסה בשאל ובשתי השמיכות הנוספות וממשיכה לקפוא.

אני שונאת שקר לי. חוסר אונים עולה ואני מבינה שלא משנה כמה אתכסה עדיין יהיה לי קר. הקור נובע מבפנים.

ההבנה הזו וחוסר האונים מעלים בי בכי.

יכולתי לראות את הילדה הקטנה שהייתי שרועדת מקור ורק רוצה להתחמם.

יכולתי להרגיש אותה בתוכי, נכנעתי לתחושת חוסר האונים והתסכול והסכמתי להישאב אליו. עד שלבסוף הוא פסק. הרוגע נכנס.

המשכתי לנשום. נשימה מעגלית עמוקה ומהירה, מחכה לראות מה עוד יעלה.

סוף סוף הגוף החל להתחמם ותחושות חדשות עלו. צללתי לגל נוסף.

חשבתי על חוויה קשה שעברתי כמה חודשים קודם לכן שעוד לא עיבדתי לגמרי.

צללתי לתוך הכאב שעלה והסכמתי לכאוב עד הסוף, להתאבל, להתפרק. בכיתי את כאבה של השריטה החדשה שהצטרפה לצלקות-נשמתי מתוך הידיעה שדווקא להרגיש את הכאב עד הסוף הוא שיעזור לי לשחרר.

ואז שוב הגוף נרגע.

ופתאום, מתוך הכאב העמוק החלו לעלות למוחי אינספור רגעים יפים ומרגשים מחיי,

רגעים בהם הרגשתי חיות עמוקה, חיבור לעצמי ולחבריי ומשפחתי.

פתאום יכולתי להתבונן בחיי ולהיות בהודיה כל כך עמוקה על כל היופי שחוויתי

הרבה פעמים כשאני חושבת על חיי אני חושבת בעיקר על הכאבים, על הצלקות הנפשיות וההתמודדויות בשנים קשות מנשוא שברוך השם מאחוריי.

שנים הסתובבתי עם התפיסה שלא באמת חייתי, שהייתי שקועה בכאב ובניתוק ובניסיון להירפא ממנו עד שפספסתי את היופי של החיים. ופתאום כשהחלו להציף אותי כל כך הרבה זכרונות ורגעים יפים, נזכרתי גם כמה חיים היו לי.

כמה רגעים יפים עברתי, של חיים ושמחה, של רוח שטות ואהבה.

פתאום יכולתי לראות את חיי מנקודת מבט קצת אחרת, יפה יותר.

הוצפתי בזכרונות הנעימים שגם הם חרוטים על לוח ליבי ובכיתי מהתרגשות.

כמה חיים עברתי אינעל העולם.

כמה הרע והכאב האינסופי שחשבתי שצילק אותי לנצח שווים את הטוב.

וכמה בא לי עוד לבלוע את העולם ולחיות ולממש את עצמי.

יצאתי עם ההחלטה שדי, הפעם אני זוכרת לאזן.

הרגשתי הוקרת תודה על חיי, גם על הכאבים, כי בזכותם הגיעו הרגעים היפים ביותר של חיי. הם אלו שהפכו אותי להיות האדם והמטפלת שאני היום.

וזה מה שאני אוהבת בנשימה. היא פשוט מביאה את הריפוי. היא מנחה אותי בכל רגע בחיי, מנווטת, מכוונת, מווסתת, מראה לי עוד צדדים בתוכי ועוזרת לי לשחרר כל דבר.