אני שומעת בקליניקה לא מעט אנשים כואבים שחושבים שאין להם זכות להרגיש כמו שהם מרגישים. שלא נעים להם לדבר על עצמם, כי הם לא היו בתופת עצמה. ששואלים את עצמם איך הם יכולים לחשוב על עצמם כשכל זה קורה מסביבנו, מלחמה, חטופים, נרצחים.
אני רואה איך כל אחד שאומר את זה כואב. מפחד. שבור לב. בכלל, המצב הזה מן הסתם נגע במדינה שלמה. בתחושת הבטחון, אבל ושכול, פחד, אובדן, חוסר אונים, כאב אינסופי, נוגע בכולם.
אני כאן להזכיר שלא צריך זכות או רשות בשביל להרגיש משהו. כולנו מרגישים וכואבים. הסיטואציה נוגעת בכל אחד ואחת. כל אחד מתמודד עם הסיטואציה בצורה שונה. כל אחד חווה את הדברים בצורה אחרת. ולכל אחד יש את הזכות לכאוב ולהרגיש בדיוק כפי שהוא מרגיש. ובעיני זה חשוב כל כך, בתוך הקושי, בתוך חוויית ההישרדות והפחד, שכל אחד יטפל בעולמו הרגשי. שייתן לעצמו זמן מנוחה, זמן לכאוב, לעכל, להתמודד. חשוב ללמוד איך גם בתוך קושי אנחנו יכולים להיות איתנו ולהכיל את הכאב. חיבוק גדול ואמן יגיעו ימים שקטים ומרפאים.
