אתמול קרה לי משהו ממש מוזר...

התיישבתי על המיטה שלי, ופתאום, תוך שניה אחת, בלי שהתכוונתי או שמתי לב בכלל בכלל, מצאתי את עצמי עומדת, עם ידיים באויר, לב דופק, גוף קפוץ – מוכנה לקרב..

איזה מוזר זה למצוא את עצמי בצורה כזאת מבלי שהמודעות שלי יודעת...

שניה אחרי הבנתי מה קרה...

מגבת שהיתה תלויה ממש לידי נפלה מהמתלה ועוד לפני שהספקתי להבין מה קורה – הגוף שלי חשב שיש איום עליו - והגיב..

אז מצאתי את עצמי עומדת מוכנה לקרב, כמתגוננת

שניה אחרי שהבהלה עזבה את גופי, התחלתי לצחוק..

עוד לפני שאני אדם עם נשמה, ייעוד, רצונות, מחשבות, אפילו עוד לפני הרגשות והתחושות שלי, שגם הם חלק מהמכונה הפלאית הזאת – אני מכונה אחת שלמה - הגוף שלי.

המכונה הזאת פעלה עוד לפני שהספקתי להגיב או לחשוב!

עוד לפני שראיתי משהו, המכונה שלי הגיבה כדי לשמור ולהגן עלי מפני איום שהיא חשבה שראתה.

האינסטינקטים האלו שלנו... הם כל כך מהירים.. כל כך חדים.. יש משהו כל כך קדום שנמצא בתוכנו שנועד לשמור עלינו..

זה מקסים בעיני

המכונה הזאת, כמה שאנחנו פועלות בסנכרון - בסופו של דבר - יש לה גם חיים משלה ומטרות משלה..

היא יודעת עלי דברים לפני שאני יודעת

היא טומנת בתוכה את כולי, את כל עברי, את כל "סודותיי" החבויים בגופי, מבלי שאדע אותם בעצמי

לפעמים נראה שהמסע שלי הוא פשוט להתחבר אליה יותר, אל המכונה, אל הגוף הזה, להכיר אותו מקרוב

כי זאת הדרך שלי להכיר אותי וללמוד עלי

רק דרכו

רק דרך הגוף

הגוף יודע עלי הכל.. הוא יודע את כל העבר שלי, דברים שאני עוד לא יודעת עלי, את כל העתיד שלי (הכל צפוי והרשות נתונה) הוא יודע ומכיר את כל כולי. הוא אני.

והמסע הוא להתחיל לגלות אותו

להכיר אותו

ודרכו אותי