ביקורות סרטים

השבוע ראיתי את האודיסאה, הסרט החדש של כריסטופר נולאן, הבמאי האהוב עליי בכל הזמנים.

מאז ממנטו, הסרט הכי טוב שנוצר אי פעם (לא, אני לא מגזימה), אני מאוהבת בו ברמות, ביוצר שהוא, בדרך הייחודית שהוא מספר סיפורים.

וגם הפעם הוא לא אכזב.

אין לי מילים לתאר כמה הסרט הזה יפה.

מעבר לסרט עצמו, הבחירות שלו מרתקות אותי תמיד, השינויים שעשה בסיפורים המיתולוגיים ובעיקר התמות המרכזיות שחוזרות שוב ושוב לאורך כל סרטיו.

כל פעם מחדש הן פוגעות בבטן הרכה שלי.

וזה גרם לי לחשוב על משהו שאני מוצאת את עצמי עושה יותר ויותר לאחרונה.

פעם הייתי מסתכלת על היצירה עצמה בלבד.

היום אני מסתכלת גם על היוצר דרך היצירה.

פתאום אפשר לראות בבהירות מה היצירה מספרת עליו, מה התמות החוזרות מספרות עליו, השאלות והנושאים שמעסיקים אותו בחייו, הכאבים, התפיסות והמחשבות שמעסיקות אותו וחוזרות שוב ושוב בכל היצירות.

אותו דבר קרה לי עם היוצר של אייל קטן.

במשך הרבה זמן התנגדתי לראות את הסדרה בגלל כל ההייפ שהיה סביבה... אבל כשכבר צפיתי בה התאהבתי.

(גם משם אספתי כמה צילומי מסך שנגעו עמוק בנשמתי)

ולא מזמן גיליתי את הסדרה השנייה שלו, Half Man, סדרה מהממת גם היא.

ומה שהכי ריתק אותי לא היה רק הסיפור עצמו, אלא לראות את ההתפתחות של היוצר מהסדרה הראשונה לשניה, להרגיש איך הוא ממשיך לנהל את אותן שיחות פנימיות, איך הוא נוגע שוב באותם פצעים מזווית אחרת, לראות את דרך ההתמודדות שלו עם הכאבים והפצעים שלו, את הדרך שלו לריפוי העצמי, הקונפליקטים הפנימיים שלו, ואיך בין שתי היצירות אפשר לראות תהליך של ריפוי והחלמה.

לרגעים הרגשתי שאני לא רק צופה בסדרה אלא במסע הנפשי של היוצר.

אין לפוסט הזה איזו פואנטה גדולה.

רק רציתי להמליץ לכם לראות את האודיסאה היפהפה, החכם והמרגש של נולאן

ואם עוד לא ראיתם, גם את Half Man, יצירה מיוחדת, עמוקה ומאוד נוגעת.

ואולי בפעם הבאה שתצפו בסרט או תקראו ספר, תנסו להסתכל לא רק על היצירה אלא גם על מי שעומד מאחוריה.

לפעמים דווקא שם מסתתר הסיפור הכי מעניין.