בובה על חוט

ככה אני מרגישה בתקופה האחרונה.

חודשיים היינו במשחק המקדים המתמשך בעולם של תכף-מלחמה-ממש-ממש-עכשיו-עכשיו.

חודשיים של הפחדות יומיומיות.

אני כבר יצאתי מהמשחק והחלטתי לא לדעת כלום, כי גם ככה אני לא יודעת כלום, אז לפחות שלא סתם אפחד לשווא. ידעתי ממצב העוד-שניה-מלחמה רק מאנשים בודדים שדיברו איתי על זה.

ושוב בסופש הקודם אמרו שעכשיו זה קורה, ממש עוד שניה, ובאמת, זה "סוף סוף" קרה.

והתחושה היא של בובה על חוט.

שמקריבים אותנו שוב ושוב בלי להציג תוצאות שיסגרו את הסיפור, כל סיפור, אחת ולתמיד. לפחות אחת להרבה זמן.

בובה על חוט שנכנסת כל פעם מחדש למצב מלחמה, לחץ וחרדה, להכנס לממד ולצאת, כי באמת שאין ברירה.

אני לא רוצה טיל על הראש, אבל אני גם לא רוצה לחיות ככה, כשכל פעם מחדש מקריבים אותנו.

אולי הקרבה היא מילה קשה, כי זה נועד בשבילנו, אך זו התחושה, בעיקר כשאחד מהדברים שכן קראתי לפני המלחמה היה שטראמפ רצה שאנחנו נתחיל את התקיפה, כדי שהם יירו עלינו ואז לארהב תהיה לגיטימציה לתקוף גם.

זו תחושה קשה, להיות חלק מהמדינה הזו, שאין לך ברירה אלא לשחק את המשחק ולהיות בובה במשחק המלחמה, שאולי אאבד את חיי ואולי לא, ואולי אנשים בסביבתי ייפגעו ואולי לא, ואולי בדיוק כשאסע תהיה אזעקה ואהיה בכביש מהיר, ואולי לא.

וכל מה שאני רוצה זה לחיות את חיי בשקט ושלווה.

לא אכפת לי מדת, לא אכפת לי מאלוהים כמו שהוא מוצג בדת, לא אכפת לי מהאדמה, חוץ מהעובדה שכל משפחתי, חבריי וחיי נמצאים עליה.

אני רק רוצה לחיות את חיי בשקט, כמו האדם הנורמטיבי והשפוי

שלא צריך להתמודד עם המציאות שנכפית עלינו פה על האדמה רוויית המוות והמלחמות.

חבל שלא אוגנדה

בתמונה - אחד היתרונות מהמצב, שאני דקה הליכה מהים המושלם הזה, שמזכיר לי את השפיות, השלווה והחופש