על המיינד המתעתע

באחד הימים שבוע שעבר קמתי לא בטוב.

מפתיע בזמן מלחמה, אני יודעת.

הרגשתי עצבנית ושהמיינד ומחשבות לא מיטיבות תופסות את כל המקום.

לא הצלחתי להתרכז בשום דבר, גם מדיטציית הבוקר לא עזרה.

ואז קיבלתי הזמנה לשיעור יוגה פתוח שהתחיל ממש תוך חמש דקות.

איך שהתחיל השיעור - המיינד התחזק ואיתו גם הכעס והמרמור

למה עליתי בכלל?

איזה סיוט

אולי אצא באמצע?

וואי איזה שיעור ארוך למי יש כוח

וכל מני מחשבות מרמוריות וכעוסות נוספות.

נזכרתי שכך גם היה כשתרגלתי קבוע לפני 7 שנים.

כשגרתי בשאר ישוב הייתי בסטודיו ליוגה פעמיים שלוש בשבוע, מול נוף הצפון המטמטם והמושלם, וכל שיעור רק התמרמרתי וסבלתי, ורק בסוף בסוף הרגשתי פורקן ושחרור גדול.

אז גם הפעם, לא נלחצתי מהמחשבות והכעס ופשוט המשכתי לתרגל לצד המיינד החופר.

שעה לתוך התרגול, מחשבות המרמור פחתו והתחלתי סוף סוף להרגיש את הכאב שמתחת לשכבות ההגנה והכעס.

פתאום ראיתי שיש בי הרבה פחד. דמעות החלו לעלות לעיני.

לאט לאט התחלתי להתרכך.

הבנתי מה אני באמת מרגישה ולמה אני ברע.

עד סוף התרגול כבר מצאתי את עצמי בוכה וגופי היה רגוע הרבה יותר.

חשבתי לעצמי, כמה קל לפרוש באמצע כשיש את כל המחשבות הקשות. כמה זה לא מובן מאליו להישאר למרות שהמחשבות החזקות קוראות לי לעזוב.

אם לא הייתי מטפלת בעצמי, אולי הייתי מסיימת באמצע ונשארת עם כל הכעס והמרמור עד עכשיו, בלי להבין שאני בכלל עצובה ומפחדת.

וכמה כולנו עושים את זה תמיד, מקשיבים למחשבות מסויימות שגורמות לנו להישאר במקום, ולעשות את אותו הדבר שאנחנו תמיד עושים, רק כדי לא לפגוש כאב מסויים.

זה תוקע אותנו במקום ובייאוש בלי להבין שאנחנו ממש על סף השינוי.

זה מזכיר לי את הסרט המבוך, סרט פנטזיה מופלא ועמוק, בסצנה ששרה והוגל מגיעים למקום מתקדם במבוך, והעצים מדברים אליהם ומפחידים אותם שהם הולכים למקום הלא נכון ושהישמרו על נפשותיהם. והוגל לא מתרגש ומשתיק אותם, והם עונים לו שזה תפקידם, שדווקא בגלל שהם מתקרבים למקום שרוצים להגיע אליו, תפקידם להעלות את הפחד ולהבריח אותם. וחשבתי לעצמי, כמה זה סימבולי להתנהגות המיינד האנושי. שדווקא כשאנחנו מתקרבים למקום שירפא אותנו, יעשה לנו שקט שלווה וטוב, הוא קופץ ומוצא איך להרחיק אותנו מעצמנו ולהחזיר אותנו לאותה תחושה וחוויה של חוסר אונים.