האנושיות הבלתי נסבלת של מטפלים

לפני שמונה שנים, כשעוד הייתי בלימודים של שיטת סאטיה, גיליתי שהמאמנת שלי בזמנו, ברוב חוצפתה, היתה אנושית!

היא לא היתה מושלמת. היא עשתה טעויות, היא אפילו צבעה את הקיר בחדר הקליניקה שבביתה בכתום מכוער ממש ויצאה מהקווים ברמות. והיתה איזו פעם שהלכה לשירותים באמצע האימון, ופעם אחרת ששכחה לשים את הפלאפון על שקט, ואני רק אספתי ואספתי עוד ועוד הוכחות שרשמתי בפנקסי הדמיוני ושפטתי אותה בראשי על כך שהיא לא מושלמת.

ובאחד הימים העליתי את זה בפניה, והיא אמרה לי בפשטות שהיא גאה בזה שהיא לא מושלמת, שהיא גאה בזה שהיא מפגינה בפניי אנושיות, שאולי זה יתן גם לי את החופש להיות אנושית כשאאמן. ואני זוכרת כמה מופתעת הייתי מהאפשרות הזו ומהעובדה שהיא לא מתנצלת על כך שהיא בן אדם, ועוד מטפלת, רחמנא ליצלן, שעושה טעויות ופשוט לא מושלמת.

כמה שנים אחר כך כתבתי פוסט, ומישהו הגיב לי על העובדה שכתבתי על האנושיות שלי בחופשיות, ושיש לו את הציפיה הזו ממטפלים להיות מושלמים. ואני זוכרת שכשקראתי את זה לרגע התביישתי, הרגשתי חשופה ולא בסדר, ורגע אחרי נזכרתי באותה השיחה עם המאמנת שלי, והבנתי שהסכמתי לעבור דבר או שניים בחיי. אני כבר מסכימה לא להיות מושלמת. אני מסכימה לקבל את כל חלקיי, דבר שעוזר לי להעביר זאת הלאה למתאמניי, כי גם הם אנושיים וגם הם יכולים לאהוב ולקבל את כל חלקיהם.

כמעט תשע שנים שאני מאמנת. התחלתי עם הציפיה מעצמי להיות מושלמת, שבעיני, זו מהות האנושיות כולה. בין אם אתה מטפל או לא, אתה מצפה מעצמך (לפחות הרבה מאד אנשים) להיות מושלם. לא לעשות טעויות, להיות הכי פרודוקטיבי בעולם, הכי טוב, הכי מושלם, בעבודה, בבית, בכל מקום. וכשאתה בתחום הטיפול, הציפיה הזו ממך עולה אלפיי מונים. חושבים שאתה חייב להיות מושלם, אתה חייב להיות הטוב ביותר, כי אם לא, איך תוכל לטפל באחרים?

אז אני עירית, אני מאמנת בשיטת סאטיה, ואני אנושית, אנושית מדי. אנושית להפליא. לפעמים האנושיות שלי מרגישה כמו משקולת. לפעמים אני עדיין מתביישת בה.

פעם חוויתי את עצמי ככה כל הזמן. היום זה קורה לעיתים רחוקות.

היום אני כבר די אוהבת את האנושיות שלי. אני יודעת לעבוד סביבה, סביב הכאבים והמנגנונים שלי. אני יודעת להתפתח מהם, לתת להם מקום, לטפל בהם במקום שהם ישלטו וישתלטו על חיי.

ומעבר לזה, אני חושבת שהאנושיות שלי היא זו שהופכת אותי לאשת מקצוע טובה.

כי אני לא מושלמת ומעולם לא הייתי. להפך, מי שעוקב אחרי יודע בדיוק כמה אני רחוקה משלמות וכמה שבירות חוויתי בחיי, וטוב שכך. כי החוויות האלו והקשיים שחוויתי הם שעזרו לי להבין את מי שיושב מולי בקליניקה כל כך טוב. אני גם יודעת כמה קשה לצאת ממקום כואב וכמה אנחנו יכולים לעשות את זה ולהשפיע על הסבל בחיים שלנו.

אני יודעת להיות מלאת חמלה ואהבה, זה מה שעוזר לי לטפל בעצמי, ואני יודעת כמה חשוב לצד השני לראות אנושיות כדי שיוכלו גם הם לחיות עם כל חלקיהם בשלום.

אז האם צריך להיות מושלמים כמטפלים? אולי יש איזו ציפיה כזו, כמו שלכולנו יש את הציפיה שההורים שלנו יהיו המושלמים ביותר ולעולם לא יעשו איתנו טעויות.

ולצד הציפיה, תפקידנו להראות לצד השני גם את החלקים היפים של האנושיות, שאפשר להיות גם אנושיים וגם טובים במה שעושים, גם לעשות טעויות וגם להצליח בגדול.

אפשר להחזיק את הגם וגם

והיום אני יודעת כמה האנושיות שלי יפה, גם כשהיא מעצבנת ובילתי.

ותאמינו לי, היא מעצבנת ובילתי  

בתמונה - הכלב החמוד בעולם שם עלי ראש ומסכים להישען על האנושיות הבלתי נסבלת של הקיום (שלי)